רכבת השדים של משפט נתניהו חוזרת

הנה זה חוזר: המשפט. ה־משפט. המשפט של העשור, המשפט של המאה, המשפט של המדינה. המשפט החשוב ביותר שהתרחש במדינת ישראל מיום הקמתה. המשפט שקרע את החברה, החליש את המדינה והביא עלינו מלחמה. המשפט שכולנו התגעגענו אליו. והנה, על פי בקשת הקהל, הוא עומד לחזור – ובגדול. ב־2 בדצמבר, הנאשם מספר אחת יעלה או לא יעלה על דוכן הנאשמים בבית המשפט המחוזי בירושלים, וייתן או לא ייתן את העדות שהאומה מייחלת לה. סוף־סוף ליהודים תהיה צהלה ושמחה: במקום לעסוק בנושאים שוליים כמו תוכנית הגרעין האיראנית, הם יוכלו לעסוק שוב בעיקר – שמפניות וסיגרים. במקום להתמקד בהשבת החטופים למשפחותיהם, בהשבת תושבי הצפון לבתיהם ובהשבת הביטחון הלאומי, כולנו נעסוק שוב בשאלה של אשם־לא־אשם. כולנו נצלול שוב אל נבכיה של עסקת בזק ואל מרתפיו של אתר וואלה ואל מעמקי האישיות של עדי המדינה. יהיה שמייח.

לפני ימים אחדים ניתח הפרשן האמריקני הבכיר והנבון, פאריד זכרייה, את מפלתם של הדמוקרטים ואת ניצחונם של הרפובליקנים בבחירות 2024. אחת משלוש הסיבות העיקריות לתוצאה החד־משמעית הייתה לדעתו כתבי האישום אשר הוגשו נגד הנשיא לשעבר שחזר והפך לנשיא נבחר. הציבור האמריקני, כתב הליברל־השקול, לא קנה את הניסיון להפוך פוליטיקאי שנוי במחלוקת לעבריין. סדרת התביעות נגד דונלד טראמפ יצרה את התחושה שמערכת המשפט הפכה למערכת נשק שסימנה את המנהיג השנוא עליה כמטרה. היא גם שכנעה מיליוני אמריקנים שהאליטה הליברלית האורבנית צבועה, וכי היא מוכנה לעוות חוקים ולכופף כללים כשיש בכך כדי לשרת אותה פוליטית. לוחמה משפטית הפכה את טראמפ ממפסידן לקורבן, וככל שכתבי האישום התרבו עלו התרומות לקמפיין שלו והתמיכה הפופולרית בו התעצמה.

מה שנכון באמריקה נכון עוד יותר בישראל. משפט נתניהו התחיל שלוש פעמים. פעם אחת כאשר משטרת ישראל פתחה בשורה של חקירות נגד ראש ממשלת ישראל, תוך הפרה של חוק היסוד המחייב אותה לקבל לכך אישור מהיועץ המשפטי לממשלה. פעם שנייה כאשר המונים הפגינו מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדנבליט בפתח־תקווה. פעם שלישי כאשר היועץ המשפטי החליט להגיש כתבי אישום נגד ראש הממשלה. ההחלטה השלישית הייתה לגיטימית לחלוטין, אולי אף מוצדקת, אבל האופן שבו המשטרה פעלה בנוגע לפרשות רגישות ונפיצות כל־כך מעורר סימני שאלה כבדים. ואילו ההפגנות בפתח־תקווה מעלות אך ורק סימני קריאה. יש פגם דמוקרטי מהותי בהפעלה של לחץ אגרסיבי על מערכת המשפט לנסות לשלוח לכלא יריב רעיוני, לא כל שכן ראש ממשלה נבחר. יש כשל דמוקרטי ומוסרי עמוק בניסיון לעשות פליליזציה של התהליך הפוליטי.

כך שאת מה שזכרייה אמר על משפטי טראמפ יש לומר גם על משפט נתניהו. אין כל ספק בכך שראש הממשלה ואחדים ממקורביו פעלו באופן בלתי ראוי. בהחלט ייתכן שבמקרים מסוימים מעשיהם אף חצו את הרף הפלילי. אבל החקירות היו מזוהמות, כתבי האישום היו רעועים והמשפט כולו היה מוזר. פעם אחר פעם עדויות קרסו, ראיות התפוררו ותיאוריות קשר התפוגגו. שוב ושוב הרים הולידו עכברים. מדינה שלמה נלקחה למסע ברכבת שדים בשל עבודה משטרתית־משפטית שבמקרה הטוב ביותר הייתה בינונית וחובבנית.

הציבור הרחב איננו ציבור מטומטם: כך באמריקה וכך גם בישראל. הוא אולי אינו בקי בכל פרט של כתבי האישום ובכל פעולה שנעשתה בחדרי החקירה, אבל הוא קולט את התמונה הגדולה. והוא מבין את השורה התחתונה: דבר מה רקוב בממלכת שלטון החוק. דבר מה משובש בתרבות פוליטית שמדברת בשם הליברליות אבל נוקטת בצעדים א־ליברליים בעליל כנגד מסומנים ושנואים. ומכיוון שהאמון במערכת קורס, מתחולל מחול שדים. בעוד שחוקרים ופרקליטים רודפים פוליטיקאים שהם אינם מחבבים, הפוליטיקאים הנרדפים מסיתים נגד חוקרים, פרקליטים ואפילו שופטים. כך הדמוקרטיה נקלעת למשבר עמוק. כך המדינה מחלישה את עצמה לדעת.

בעוד שבועיים וחצי רכבת השדים תחזור. אם נתניהו יעיד – ענייני המדינה יידחקו לשוליים והכול יעסקו אך ורק בעדותו. אם נתניהו לא יעיד – יתחדש במלוא העוצמה קמפיין הנבצרות. כך או כך יקרה מה שאסור שיקרה: במקום שנגייס את כל משאבי הנפש והזמן הלאומיים כדי לנצח יחד, נתפלג עוד ועוד. הזעם הבין־שבטי יתעצם והחברה תיקרע לגזרים. אותו משפט נתניהו ארור אשר המיט על ישראל את האסון של מלחמה קיומית, ירדוף אותנו גם כשהמלחמה הקיומית בעיצומה.