אולי תהיה הפתעה. אולי בנימין נתניהו יצליח בסופו של דבר להצית אש ולהבעיר את השטח. ולהביא אל הקלפיות את אותם שלוש מאות אלף ליכודניקים שנשארו בספטמבר בבית. ולנצח. ואולי בני גנץ יצליח בסופו של דבר לפלס דרך אל ליבותיהם של החרדים ואל תקציבי הישיבות שלהם. ולפורר את גוש הימין. ולהרכיב ממשלה שהוא ורק הוא עומד בראשה. אבל התוצאה הסבירה יותר של בחירות מארס 2020 היא תיקו. שבו גוש אחד (הימני?) גדול מהגוש האחר, אך אין לו ניצחון מכריע ביד. כך שהדילמה שוב תהיה הדילמה שעמדנו בפניה פעמיים בשנה האחרונה: בחירות או אחדות. והפוליטיקאים שלנו (הקרובים אצל עצמם) יאמרו בחירות. וחובתנו שלנו תהיה לומר לפוליטיקאים אחדות. אחדות, אחדות, אחדות.
זוכרים את אוקטובר 2019 (זה היה לא מזמן, בעידן אחר)? הכול היה ערוך ומוכן. זאב אלקין, יריב לוין, הוד בצר ויורם טורבוביץ' סגרו דיל מהסרטים. נתניהו היה אמור לצאת את בלפור ביום שאחרי יום העצמאות – כדי להיאבק על חפותו בבית המשפט. בני גנץ היה אמור לעשות את הבלתי אפשרי: להפוך לראש ממשלה 16 חודשים אחרי כניסתו לפוליטיקה. לישראל הייתה אמורה להיות ממשלה רחבה ומוצקה שתיישם את תוכנית טראמפ, תתמודד עם איראן ותאחד מחדש חברה שסועה. אבל ברגע האחרון גורמים חשדניים בסביבתו של בנימין נתניהו עשו את מה שקל מאוד לעשות: לעורר אצלו חשש מפני מלכודת. וגורמים טהרנים בסביבתו הקרובה של בני גנץ (לא יאיר לפיד) עשו את שקל מאוד לעשות: לפרוט על מיתר היושרה של מועמד היושרה. החשדנות החריבה את המנהיגות כאן והטהרנות החריבה את המנהיגות שם. חולשותיהם של בנימין נתניהו ובני גנץ הכשילו את עסקת העשור ומנעו מישראל ממשלת אחדות חיונית. כך הובלנו אל הסיוט המשעמם הזה הנקרא בחירות שלישיות. אשר מאיים להפוך לבלהות של בחירות רביעיות. ואולי חמישיות.
העם בישראל חכם לאין ערוך מהמנהיגות שאין לו. והעם בישראל הרבה יותר מלוכד מהפוליטיקה המפלגת אותו. על כן כבר כעת העם צריך להתחיל ללחוץ על המשטים בו. ולדרוש אחדות. לקום אל מול בנימין נתניהו בכנסי ההתעוררות שלו – ולדרוש אחדות. לקום אל מול בני גנץ באספות הממלכתיות שלו – ולדרוש אחדות. לעמוד אל מול מערכת פוליטית שירדה מן הפסים ולדרוש ממנה לעלות מחדש על הפסים – ולשרת את טובת ישראל.
ב־2020 ברור מאוד מה היא טובת ישראל: ליישם את תוכנית טראמפ באופן כולל, שקול ומאוזן. ההזדמנות היא חד־פעמית: לעגן את זכויותיו ההיסטוריות של העם היהודי בארץ ישראל ובה בשעה להיפרד מהפלסטינים. להכיר במציאות שנוצרה בפועל ביהודה ושומרון אבל למנוע את אסון המדינה האחת. להתמודד סוף־סוף עם האתגר הפלסטיני המודחק – אך לעשות זאת באופן מציאותי, הדרגתי וזהיר. ומעל לכול: לגבש אסטרטגיה ישראלית כוללת המשלבת בתוכה את התובנות של הימין, המרכז והשמאל. לעשות מאמץ עליון לייצב את הביטחון הלאומי לטווח ארוך – בלי לקרוע את החברה הישראלית לגזרים.
ממשלת ימין־ימין לא תוכל לעשות זאת. היא לא תכבוש את יצרה, תספח באופן חד־צדדי ותעמיק את השסע הפנים ישראלי. בה בשעה היא עלולה לסכן את השלום השקט עם העולם הערבי ואף לגרום לפלסטינים לעשות מעשי ייאוש. אבל גם ממשלת מרכז־שמאל לא תוכל לעשות זאת. היא לא תיהנה ממערכת היחסים האינטימית עם ממשל טראמפ. והיא תהיה חשופה ללחצים הסותרים של ישראל ביתנו מזה והרשימה המשותפת מזה. כך שרק הנהגה לאומית משותפת של הליכוד וכחול לבן תוכל לקדם אותנו אל עבר אותו אופק שיבטיח את עתידה של מדינת ישראל.
בעיה: בנימין נתניהו נאשם בפלילים ובעוד זמן לא רב ייאלץ להתייצב בפני שלושת שופטיו בבית המשפט המחוזי בירושלים. הטהרנים שמנעו מגנץ לחלוק איתו את השלטון לפני חודשים אחדים ישובו ויעשו זאת כעת – ביתר שאת. בעולם תקין ובימים של שגרה הם גם יצדקו. כאשר המשפט שלו יתחיל בפועל, ביבי יהיה חייב לפנות את לשכת ראש הממשלה ומעון ראש הממשלה. ואולם מכיוון שהתהליך המשפטי איטי, ייתכן שיהיה מרווח של כמה חודשים. את המרווח הצר הזה אפשר לנצל כדי ליישם את אותה עסקת עשור אשר לא יצאה לפועל בנובמבר. קשה? קשה מאוד. קשה כשאול. אבל מנהיגות פירושה להתבונן בפניה של ההיסטוריה ולא להשפיל עיניים. ולקבל החלטות קשות. החלופה הימנית מסוכנת. החלופה השמאלית לא קיימת. רק ממשלת פיוס של ימין־שמאל תוכל לממש את תוכנית טראמפ ולאחד את ישראל מחדש.