אי אפשר להגזים בחשיבותו של המאמר שפרסם אהוד ברק בידיעות אחרונות בראשית השבוע. בטקסט מנומק ומפורט קבע ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר שאיראן חצתה את נקודת האל־חזור בדרך להיותה מדינת־סף גרעינית. הוא רמז לכך שלארצות הברית ולישראל אין תוכנית פעולה צבאית שתמנע את הפריצה של איראן אל עבר הגרעין. הוא טען שאין הבדל מהותי בין מדינת־סף גרעינית למעצמה גרעינית. בקיצור, כדבריו, הסוסים ברחו מן האורווה.
המאמץ של דונלד טראמפ ובנימין נתניהו למנוע את ההתגרענות האיראנית הסתיים בכישלון אדירים. בפועל, מה שממשל ביידן עושה כעת הוא להכשיר את דעת הקהל לקראת השלמה עם המציאות המרה. כך גם עושה מאמרו של ברק עצמו, שמסתיים בכמה שורות חג אופטימיות המבטיחות שישראל חזקה מכל אויביה, וממליצות על קשר הדוק עם אמריקה, על סולידריות ועל מימוש הטוב שבתוכנו. כי לא אבדה תקוותנו.
האומנם? האם זה כל כך פשוט?
מקבל החלטות ישראלי בכיר העניק לכותב שורות אלה ריאיון מיוחד, שפורסם במוסף הארץ באוגוסט 2012. וכך אמר: "אם איראן תהיה גרעינית, כל דבר יהיה כאן אחר. כל דבר. אנחנו נעבור למצב קיום אחר. אם איראן תהיה גרעינית, במורד הדרך ישראל תעמוד בפני איום בעל ממדים קיומיים". כדרכו, מקבל ההחלטות גם נימק ופירט. הוא העריך שאם איראן תתגרען כך יעשו גם סעודיה, מצרים וטורקיה, ולכן "מי שלא יבלום את ההתגרענות של איראן יימצא את עצמו בתוך זמן לא רב במזרח תיכון שכולו גרעיני".
כאשר הריאיון פורסם רבים תהו אם המרואיין היה אהוד ברק. שר הביטחון דאז לא אישר ולא הכחיש. אבל מקבל ההחלטות היה חד כתער. הוא הזהיר מפני זליגה של נשק גרעיני לארגוני טרור. הוא תיאר תרחיש שבו אונייה הנושאת פצצת אטום נכנסת לנמל אשדוד. הוא הזכיר שישראל היא מדינה של פצצה אחת, כפי שטען נשיא איראן לשעבר עלי אכבר האשמי רפסנג'אני. הוא התריע ש"מה שקרה בחבל הריין ב־1936 יהיה משחק ילדים לעומת מה שיתרחש סביב איראן… אם ניאלץ לפעול מול חיזבאללה, ואיראן גרעינית תודיע שההתקפה על חיזבאללה כמוה כהתקפה על איראן – מה נעשה?"
הבכיר הישראלי חתם את דבריו בפסקה שתשע שנים לאחר מכן נשמעת נבואית: "כאשר מחברים את כל ההיבטים יחדיו, מגיעים למסקנה שאם איראן תתגרען – כל הכוחות המתונים שסביבנו ייחלשו באופן ניכר. כאשר מצרפים לכך את העובדה שארצות הברית תצא מעיראק ומאפגניסטן, תתמקד במזרח אסיה ותשאיר מאחוריה בעלי ברית נבוכים – התמונה המצטיירת ברורה: מעל למזרח התיכון תרבוץ חשרת עבים כבדה. האזור לא יהיה אותו אזור והעולם לא יהיה אותו עולם והקיום שלנו לא יהיה אותו קיום. נחיה בצילה של סערה קבועה".
את הדברים הנכוחים שכתב אהוד ברק בתשרי תשפ"ב צריך להציב לצד הדברים הנוקבים שאמר מקבל ההחלטות באב תשע"ב. אי אפשר להסתפק בשמחה לאיד על כך שטראמפ, נתניהו והמוסד נכשלו. ואי אפשר לספוק כפיים או לשבת בחיבוק ידיים. אסור לטאטא אל מתחת לשטיח את ההשלכות של העובדה שאיראן עומדת להפוך למדינת סף גרעינית. ואסור לטייח את המשמעות של הכישלון האסטרטגי הגדול ביותר של ישראל במאה ה־21. אם ברק אכן צודק, על כולנו לשוב ולעסוק בנושא האיראני – באופן אחראי אך נמרץ. עלינו להכין את ישראל לעידן של סערה.
לפי מקורות זרים, הכור הגרעיני בדימונה אפשר לישראל לייצר פצצת אטום ראשונה בשלהי 1966 או בראשית 1967. מאז, במשך כ־55 שנים, נהננו מהגמוניית דימונה. הצלחנו לעשות את כל שעשינו כאן תחת כיפת זכוכית של עליונות אסטרטגית שמנעה מאויבינו את היכולת להשמיד אותנו, צמצמה בהדרגה את היקף המלחמות הקונבנציונליות, אפשרה שגשוג והובילה לשלום. אם האיש שניהל את המערכה נגד הגרעין האיראני אכן צודק – העידן המבורך הזה עומד להסתיים. כפי שמקבל ההחלטות קבע, אנחנו עומדים לעבור למצב קיום אחר. יהיו לכך השלכות על כל מערכות חיינו. תהיה לכך השפעה דרמטית על עתיד ילדינו ונכדינו. לכן החובה הראשונה המוטלת עלינו היא לנסות ולמנוע את תרחיש האימים בדקה התשעים. והחובה השנייה, החשובה לא פחות, היא להפנים את המצב הישראלי החדש, ולהפגין מול האיום הקיומי של 2030 את אותו מעוף ואותה תעוזה ואותה יצירתיות שגילינו אל מול האיום הקיומי עד 1967. תם עידן השאננות, הנינוחות והפינוק. צריך לומר את האמת: מה שהיה לא יהיה עוד.