שמאלנים, ניצחתם. עשר שנים אמרתם שבנימין נתניהו הוא מקור הרוע. עשר שנים אמרתם שבגלל נתניהו ישראל מושחתת, מסואבת ורקובה. עשר שנים קמתם מדי בוקר וייחלתם לכך שעד הערב נתניהו ייעלם. והתאכזבתם בקלפיות. ושוב התאכזבתם בקלפיות. ושוב. עד שביום חמישי שעבר, בשבע וחצי בערב, אביחי מנדלבליט ושי ניצן מימשו לכם את החלום. באבחת גרזן של שלושה כתבי אישום הם סוף סוף העלימו את נתניהו. ביבי הוכה. ביבי נפל. ביבי גמור וביבי גמר. לראש הממשלה הנאשם בפלילים אין שום סיכוי לצאת מהמלכודת המשפטית שבה נלכד. הניצחון שלכם על שנוא נפשכם מוחלט, סופי ומתוק מדבש.
בעיה. בחיים בכלל ובישראל בפרט אסור לנצח יותר מדי. כאשר מנצחים יותר מדי, חוטאים ביוהרה. וכאשר חוטאים ביוהרה, לוקים בעיוורון. וכאשר לוקים בעיוורון, עושים טעויות. וכאשר עושים טעויות, מפסידים. דווקא הניצחון הגדול של היום טומן בתוכו לא פעם את זרעי הפורענות של המפלה הגדולה של מחר.
עיין ערך 1992. שנה שבה השמאל ניצח יותר מדי, ועשה שימוש יתר במנדט שקיבל מהישראלים. במקום להגיע להסדר מוגבל עם שכנינו, הימר על פייק־שלום ראוותני עם יאסר ערפאת. במקום לדבוק בציונות אחדות־העבודה של יצחק רבין, התמסר לפוסט־ציונות אופנתית. על כן איבד את דרכו, ואיבד את העם. מכיוון שהשמאל ניצח יותר מדי, השמאל הגזים. במו ידיו הוא העלה את נתניהו לשלטון והפך את ישראל למדינה ימנית.
עיין ערך 2015. שנה שבה הימין ניצח יותר מדי, ועשה שימוש לרעה במנדט שקיבל מהישראלים. במקום להסתפק במדיניות של יציבות שמרנית, הימר על תוכנית סיפוח ראוותנית. במקום לדבוק בלאומיות הליברלית של ז'בוטינסקי ובגין, התמסר ללאומנות שבטית, הסית נגד השמאל ושידר תחושה שהמדינה היא נתניהו ונתניהו הוא המדינה. ועל כן איבד את הצפון ואיבד את העם. מכיוון שהימין ניצח יותר מדי, הימין הגזים. במו ידיו הוא מוטט את שלטונו וסלל את דרכה של כחול־לבן לירושלים.
עיין ערך נובמבר 2019. חודש שבו השמאל שוב מנצח יותר מדי, ועושה שימוש פרוע במנדט שקיבל ממנדלבליט וניצן. במקום להגיע להסדר מכובד אשר יסיים את כהונת נתניהו בשלום, מהמר על ניצחון מוחלט בבחירות השלישיות הבאות עלינו לרעה. במקום לדבוק בהגינות הממלכתית של בני גנץ, מתמסר לשנאת נתניהו קמאית, רוקד על הדם, דורך על הגופה ולא מגלה שום נדיבות של מנצחים. מכיוון שהשמאל ניצח יותר מדי השבוע, השמאל מגזים. במו ידיו הוא מסכן היום את הישגיו וזורע את זרעיה של תבוסתו העתידית.
אין מקום לחוס על נתניהו. הנאום שנשא ביום חמישי שעבר היה חמור ומחפיר. ראש ממשלה מכהן לא יכול לדבר ולנהוג כמהפכן. אבל מה על בוחרי נתניהו? מה עם הכאב הנורא של חצי עם? מה על הליכודניקים והש"סניקים אשר חווים טראומה הדומה בעיניהם להטבעת האלטלנה? מה על אנשי ימין הגונים אשר סולדים משחיתות אך גם סולדים מאכיפה בררנית? ומה על סתם אזרחים מן השורה אשר שואלים את עצמם מה לעזאזל מתרחש במשטרה ובפרקליטות? השמאל המנצח לא מקשיב לכל אלה. השמאל המנצח לא סופר חצי מהישראלים. את האמפתיה שהוא מגלה כלפי פלסטינים ועובדים זרים הוא לא מגלה כלפי מזרחים, חרדים ומתנחלים. הוא חושב שזאת זכותו הטבעית להשתיק כל ביקורת לגיטימית על המערכת המשפטית. הוא חושב שזו זכותו המולדת לצנזר כל מידע בעייתי על התקשורת. והוא נחוש לקבור את נתניהו קבורת חמור. בכך הוא מעורר זעם עממי שקט אשר אין לדעת מתי וכיצד יתפרץ.
לכחול־לבן אסור ללכת בדרכו של השמאל. בני גנץ חייב לוודא שלא יעוותו את ערכיו כפי שעיוותו את ערכיו של יצחק רבין. התנועה שהקים בצלמו ובדמותו, איננה מצפון תל־אביב ואיננה מדרום תל־אביב ואיננה מהברנז'ה. היא מראש העין. היא מהעם. בכך כוחה, בכך שורשיותה, זאת הזהות הייחודית שלה. על כן כחול־לבן צריכה לנקות את ישראל מהרעל של פלגנות (שאותו הפיץ נתניהו), אבל היא גם צריכה לנקות את ישראל מהחומצה של התנשאות (שאותה מפיץ השמאל). אם נגזר עליה ללכת שוב לבחירות, עליה לעשות זאת כתנועת מרכז אמיתית, ציונית וממלכתית, אשר לא רוקדת על הדם ולא רומסת חצי עם, אלא מובילה את ישראל בכבוד מהסיום הטרגי של עידן בנימין נתניהו אל עידן בני גנץ.