יהודה עמיחי כתב שמאחורי כל זה מסתתר אושר גדול. אבל מאז שהמשורר הירושלמי הנפלא הלך לעולמו, אנחנו הרבה יותר צנועים. היום אנחנו יודעים שמאחורי כל זה מסתתר משפט גדול. בארבע השנים האחרונות, רוב הסיפורים העיתונאיים המטלטלים בישראל נוגעים לפרשיות בנימין נתניהו. בשלוש השנים האחרונות, רוב המהלכים הפוליטיים הקובעים בישראל נוגעים לשאלת גורלו המשפטי של נתניהו. בגלל ההסתבכות הפלילית שלו הלכנו לבחירות שלוש פעמים בשנה אחת. בגלל העניינים הפליליים שלו הוקמה כאן הממשלה שהוקמה. כמעט כל מה שמתרחש על הבימה הציבורית קשור בדרך זו או אחרת לשאלה מה תהיה הכרעת הדין במשפט נתניהו. דרמה משפטית אחת, מסוימת, השתלטה על כל מערכות חיינו.
אולי אתם זוכרים: פעם היה כאן שמאל. הוא האמין בשלום. רבבות הפגינו בכיכרות נגד הכיבוש, נגד ההתיישבות ובעד הסדר מדיני עם הפלסטינים. היום כל שנותר מהשמאל הוא תנועה פוליטית שחורה שהיעד העליון שלה הוא לכלוא את נתניהו.
אולי אתם זוכרים: פעם היה כאן ימין. הוא האמין בארץ ישראל השלמה. רבבות הפגינו בכיכרות נגד אש"ף, נגד ויתורים ובעד בנייה רבתי ביהודה ושומרון. היום כל שנותר מהימין הוא תנועה פוליטית־אישית שיעדה העליון הוא לחלץ את נתניהו מהכלא ולהבטיח לו שלטון נצחי.
אולי אתם זוכרים: פעם הייתה כאן זירה ציבורית אינטליגנטית. עיתונאים היו מביאים בה מידע שעורר ויכוחים בין שמאל לימין. הידיינו פה על סוציאליזם וקפיטליזם, על דת ומדינה, על לאומיות וליברליות. היום כל שנותר לנו הוא זירת קרב רומית שבה גלדיאטורים של לכלוא־את־ביבי נאבקים בגלדיאטורים של להעריץ־את־ביבי. צירוף מחריד של פולחן אישיות מזה ושל תרבות הוקעה והפללה מזה גרם לכך שחיינו הציבוריים התנוונו והיו לפראיים. בעברו האחד של הקוליסאום עומדים מי שמבקשים לערוף את ראשו של ביבי ובעברו האחר מי שמבקשים להכתיר אותו כאל בשר ודם.
בתוך אקלים הפולחן היצרי והרצחני הזה קשה מאוד להישאר בני תרבות. וקשה מאוד ליצור עיתונות. כל פיסת מידע המעידה שדבר מה רקוב בממלכת בלפור נחשבת להדלפה מרושעת של צאלח א־דין. כל פיסת מידע המעידה שדבר מה רקוב במצודת צאלח א־דין נחשבת לתמרון זדוני של בלפור. ההמונים ביציעים דורשים את ליטרת הבשר שלהם. אין להם שום נכונות לקבל עובדות שאינן תואמות את התיאוריה העיקשת שלהם – שהם מאמינים בה באופן דתי כמעט.
ובכל זאת, עם העובדות שחשפה לאחרונה (עמיתתי) אילה חסון שני המחנות חייבים להתמודד. עִזבו את פרשת הרפז. הניחו לגבי אשכנזי. התעלמו מתיאוריות הקנוניה של הימין. מה שבאמת חשוב הוא המידע הזה: ב־28 ביולי 2016 היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ביקש (באמצעות עורך הדין ז'ק חן) מפרקליט המדינה שי ניצן לשנות את עילת הסגירה של תיק החקירה נגדו לחוסר אשמה. לעובדה הזאת יש שתי משמעויות מרחיקות לכת. הראשונה – מנדלבליט עצמו הבין שענן כבד מעיב על אופן סגירת התיק שלו שנה קודם לכן. השנייה – מאותו רגע ואילך מנדלבליט היה כפוף למי שאמור להיות כפוף לו: ניצן. במשך שמונה חודשים קריטיים היועץ המשפטי לממשלה לא היה ריבון. הוא לא עמד באמת בראש התביעה הכללית. גורלו היה נתון בידי המערכת שהיה אמור להנהיג ולנטר.
ומה קרה בשמונת החודשים הללו? ב־10 ביולי 2016 (שבועיים אחרי הגשת הבקשה) פתח מנדלבליט בבדיקת פרשיות נתניהו. ב־28 בדצמבר 2016 הורה מנדלבליט לפתוח בחקירה פלילית נגד נתניהו. ב־2 בינואר 2017 אישר מנדלבליט לחקור את נתניהו אישית. יועץ משפטי שהיה נתון לחסדי פרקליט המדינה אפשר לפרקליט המדינה להשיק תהליכים שהובילו בסופו של דבר להגשת כתבי אישום חסרי תקדים (בישראל ובעולם החופשי) נגד ראש ממשלה מכהן.
במדינה מתוקנת שיש בה מִנהל תקין, הגילוי של חסון היה אמור לחולל סערה. בדיוק כפי שבלפור צריך להיות שקוף, גם צאלח א־דין צריך להיות שקוף. את הנורמות שהפרקליטות אוכפת על הפוליטיקה היא חייבת לאכוף גם על עצמה. והיא חייבת לתת סוף־סוף תשובות אמת לשאלות הנוקבות שחצי עם שואל.
אבל מכיוון שישראל 2020 היא קולוסיאום – מאום לא קרה. הגלדיאטורים ממשיכים לחבוט זה בזה עד זוב דם. ההמונים ממשיכים לדרוש דם. גם לסוגדים לנתניהו וגם לרודפים את נתניהו אין עניין באמת או בצדק, אלא אך ורק בהבסת היריב ובהשמדתו.