בוקר אחד, לפני כמעט חודשיים, הלכתי למשוך כסף מהכספומט ועל הכספומט היה כתוב ביבי הרוצח השפל. אז עליתי במעלה הרחוב לערוך קניות לשבת וליד המעדנייה היה כתוב ביבי הרוצח השפל הביתה. אז פתחתי את עיתון הצהריים ובעיתון הצהריים, בעמוד העובדות, היה כתוב שלביבי אין אלוהים. שידוע לכל שלביבי אין אלוהים. אז המשכתי פנימה אל העמודים הפנימיים ובעמודים הפנימיים אמרו המודעות הגדולות של המחנה שלי, מחנה בני אור, שראש הממשלה הוא בוגדני. שראש הממשלה הוא לא בן אדם. אז הרמתי את עיני מעיתון הצהריים ועל לוח המודעות בעברו השני של הרחוב תלו תריסר כרזות מסוגננות, מעוצבות להפליא, של המחנה שלי, מחנה השלום. לא נשכח ולא נסלח אמרו הכרזות. לא נשכח (את הנרצח) ולא נסלח (לרוצח) אמר המחנה שלי, מחנה השלום.
ופתאום שאלתי את עצמי מה הולך כאן. מה קורה לנו. מה אווירת הלינץ' הזאת. ומדוע עמודי המערכת שלנו נראים כמו סדרה ארוכה, בלתי פוסקת, של משפטי שדה, שגזר הדין שיוציאו ידוע מראש. ומדוע עמודי הכתבות שלנו נראים כמו שורה ארוכה ארוכה של כיתות ירי היורות רק לכיוון אחד. ומדוע ברחובות שלנו ובין החברים שלנו יש אווירה פרועה, מתלהמת, של התרת דם. וכיצד זה שאנשים טובים, שהספקנות אמורה להיות חלק בלתי נפרד מהם, מגלים בעניין הזה מן ביטחון אלים כל כך, טוטליטרי כל כך. וכיצד זה אנשים טובים אשר ההומניזם הוא באמת חלק בלתי נפרד מהם, מוכנים לקחת חלק פעיל בתהליך מבהיל כל כך של דמוניזציה. של ליבוי שנאה.
רק אז הבנתי שבלי קשר לתופעת נתניהו, שהיא תופעה נכבדה בפני עצמה, התופעה של שנאת נתניהו הולכת והופכת לתופעה המרכזית של חיינו. והחלטתי לשאול את עצמי את שאלת התם: מדוע, בעצם, אנחנו כל כך שונאים את בנימין נתניהו?האם זה מפני שבתקופת כהונתו הידרדר מצבנו הביטחוני לשפל חסר תקדים? האם זה מפני שבתקופת כהונתו נהרגו ברחובותינו ובאוטובוסינו ובמרכזי הקניות שלנו למעלה ממאתיים בני אדם? אופס, לא. בעצם היה זה בזמן כהונתם של יצחק רבין ושמעון פרס שמצבנו הביטחוני הידרדר לשפל חסר תקדים, כשיותר מ-200 בני אדם נהרגו ברחובותינו ובאוטובוסינו ובמרכזי הקניות שלנו. ואילו אנחנו דווקא החרשנו אז. לא חשבנו שזה נורא על כך. אנחנו, שכל כך שונאים כעת את נתניהו, לא העלינו אז בדעתנו לשנוא את רבין ופרס בגלל האחריות שבה נשאו לשפך הדם ההוא.
אז האם אנחנו שונאים את בנימין נתניהו כיוון שהוא ראש ממשלה ברוטלי אשר הפעיל כוח צבאי מאסיווי כדי להשיג הישגים אסטרטגיים כלשהם באמצעות הברחתם של מאות אלפי בני אדם מבתיהם? האם אנחנו שונאים את נתניהו מפי שהוא נושא באחריות מינסטריאלית ישירה להפעלתה של מדיניות-אש יזומה אשר גרמה להרג המוני של חפי מפשע? אופס, לא. בעצם היה זה יצחק רבין שהפעיל כוח צבאי מאסיווי במבצע דין וחשבון כדי להשיג הישגים אסטרטגיים כלשהם באמצעות הברחתם של מאות אלפים מבתיהם. ובעצם היה זה שמעון פרס שנשא באחריות מיניסטריאלית ישירה להפעלתה של מדיניות-אש יזומה אשר גרמה להרג-המוני של חפים מפשע במבצע ענבי זעם.
ואילו אנחנו דווקא החרשנו אז. לא חשבנו שהברוטאליות נוראה כל כך. אנחנו, שכל כך שונאים כעת את נתניהו, לא העלינו אז כלל בדעתנו לשנוא את רבין ופרס בגלל האחריות שבה נשאו לברוטאליות ההיא.
אז האם אנחנו שונאים את בנימין נתניהו מפני שבתקופת שלטונו גדלו הפערים החברתיים בישראל באופן חסר תקדים ותהליך החקיקה של חוקי זכויות האדם נבלם ועל תושבי השטחים הוטל סגר אכזרי ומאות מתושביהם גורשו ללא משפט אל מעבר לגבול באישון לילה? אופס, לא. בעצם היה זה דווקא בזמן שלטונם של יצחק רבין ושמעון פרס שהפערים החברתיים בישראל גדלו באופן חסר תקדים ותהליך החקיקה של חוקי זכויות האדם נבלם ועל תושבי השטחים הוטל סגר אכזרי ומאות מהם גורשו ללא משפט אל מעבר לגבול באישון לילה. ואילו אנחנו דווקא החרשנו אז. לא חשבנו שהעוולות הללו בלתי נסבלות. אנחנו, שכל כך שונאים כעת את נתניהו, לא עלה כלל בדעתנו לשנוא את רבין ופרס בגלל האחריות שבה נשאו לכל מעשי העוולה הללו.
אז האם אנחנו שונאים את בנימין נתניהו מפני שממשלתו קיבלה החלטות היסטוריות בלתי הפיכות בחיפזון ובקלות דעת ובנוהל בלתי סביר בעליל – מבלי להתחשב ברגישויותיו של חצי עם ומבלי לקבל את אישור הכנסת אלא בדיעבד? אופס, לא. היתה זאת דווקא ממשלתם של רבין ופרס שקיבלה החלטות היסטוריות בלתי הפיכות בחיפזון ובקלות דעת ובנוהל בלתי סביר בעליל מבלי להתחשב ברגישויותיו של חצי עם ומבלי לקבל את אישור הכנסת אלא בדיעבד. ואילו אנחנו דווקא החרשנו אז. לא חשבנו שהנוהל התקין והמשחק הדמוקרטי ההוגן והדיון הציבורי הנאות חשובים כל כך. אנחנו, ששונאים כל כך את נתניהו, על שהוא כופה עלינו את השקפת עולמו, לא עלה אז כלל בדעתנו לשנוא את רבין ופרס בגלל האופן המתנשא שבו השיגו הכרעה היסטורית גורלית, בגלל האופן שבו כפו על הציבור הישראלי כולו את השקפת עולמם.
כך שהשאלה נותרת בעינה: מדוע, בעצם, אנחנו כל כך שונאים את בנימין נתניהו. הלא נכון לעכשיו, נכון לדצמבר 97', בנימין נתניהו לא נקט בשום צעד שהוא מבחינת שימוש חריג בכוח. נכון לעכשיו בנימין נתניהו לא ביצע שום מעשה שהוא בבחינת פשע מלחמה. נכון לעכשיו בנימין נתניהו נושא באחריות לפחות שפיכות דמים ולפחות פגיעות בזכויות האדם מאשר שני אנשי השלום אשר ישבו לפניו על כורסת ראש הממשלה. אז מדוע אנחנו כל כך שונאים אותו? הסיפור שאותו אנחנו אוהבים לספר לעצמנו הוא שאנחנו שונאים את בנימין נתניהו בגלל כל אותן ראיות-מרשיעות שהצטברו נגדו: ראיית ליברמן וראיית בראון, ראיית המנהרה וראיית משעל, ראיית אנשי-השמאל-שכחו-מה-זה-להיות-יהודים וראיית הדו-פרצופיות בוועידת הליכוד.
אבל אם נעצור לרגע, אם נהיה לרגע אחד כנים עם עצמנו, ניאלץ להודות שהסיפור הזה, שאותו אנחנו מנסים לספר לעצמנו, לא מחזיק מים. שכן אף על פי שכמעט כל אחת מהראיות הללו מצדיקה ביקורת – לעתים נוקבת – על נתניהו, כמעט אף אחת מהן איננה מצדיקה ואיננה מסבירה את השנאה התהומית כלפיו.
שהרי נגד כל אחת ואחת מהראיות המרשיעות הללו עומדת ראיה-מרשיעה נגדית מתקופת השלטון הקודם. כנגד המנכ"ל-הנחקר ליברמן עומד המנכ"ל-הנחקר שבס וכנגד היועץ ידיד-ש"ס בראון עומד היועץ ידיד-המשפחה בן יאיר. כנגד טעות המנהרה של נתניהו עומדת טעות הר-הבית של פרס וכנגד פיאסקו עמאן של המוסד-בראשות-נתניהו עומדים פיאסקו לילהאמר ופיאסקו לונדון של המוסד-בראשות-קודמיו. כנגד אנשי-השמאל-שכחו-מה-זה-להיות-יהודים (אמירה לא לציטוט של נתניהו שזכתה לפרסום רב) עומד איזה-טיפשים-הערבים-האלה (אמירה לציטוט של פרס שלא פורסמה כלל) וכנגד כפל-הפנים החמור של בנימין נתניהו בעניין הפריימריס בליכוד עומד כפל-הפנים החמור לא פחות של יצחק רבין בעניין מפלגת העבודה, חיים רמון, וההסתדרות.
כך שלא זה העניין. העניין הוא אחר. והשאלה בעינה: מדוע אנחנו כל כך שונאים את בנימין נתניהו? הנה תשובה אפשרית אחת: בנימין נתניהו פורם אצל כולנו את התפר בין המחויבות שלנו כדמוקרטים לבין המחויבות שלנו כאנשי שלום. כאן נדרשות כמה מלות הסבר: אחת הבעיות המרכזיות של הדמוקרטיה הישראלית היא בעיית כפילות התפקידים של האליטה שלה. בעיית החפיפה בין אליטת השלום לבין אליטת-ההליך-הדמוקרטי. כיוון שבישראל העכשווית קיימת זהות כמעט מוחלטת בין ציבור האנשים המחויבים לרעיון השלום, בגרסה היונית-רדיקלית שלו, לבין ציבור העיתונאים, המשפטנים והאקדמאים המופקדים על הנורמות האזרחיות והמשפטיות, על הזרמת המידע ועל שמירת הפרוצדורות השלטוניות התקינות – נוצר בישראל מצב שבו מחנה מסוים, מוגדר מאוד, משמש בשלושה-ארבעה תפקידים: הוא גם משחק באחת הקבוצות המתמודדות, הוא גם משמש כשופט בין הקבוצות המתמודדות והוא גם מדווח על המשחק בין הקבוצות המתמודדות ומפרש את מהלכיו בערוצי התקשורת השונים. מצב עניינים זה, שהוא מיסודו בלתי נסבל, מציב בפני אנשי האליטה כפולת הזהויות אתגר אתי מן המעלה הראשונה. הדרך היחידה שבה אנחנו יכולים אולי לעמוד באתגר הזה היא באמצעות הקמתה של מעין חומה סינית בתוכנו, חומה אשר תשמור על הפרדה מוחלטת בין שליחויותינו המנוגדות. ובאמת, פה ושם נעשו ניסיונות להקים מעין חומה סינית שכזאת. ואולם, מאז מערכת הבחירות של 1992, מאז שהתחלנו לחוש שהכוחות הגדולים לצדנו, מאז שהתחלנו להאמין שיהיה בכוחנו להשליך את יריבינו אל פח האשפה של ההיסטוריה, ניטשטשו אצלנו לגמרי הקווים.
במקום להיות אליטה נורמטיווית הפכנו להיות לעוד אחד משבטי הפרא של הארץ הזאת. צעד אחר צעד איבדנו את הביקורת העצמית, את חוש הטעם ואת הבושה. לא היססנו עוד לגייס את כוחנו כשופטים, כמדווחים, וכפרשנים כדי להטות לטובתנו את תוצאות המשחק, כדי להשיג את הניצחון הסופי. להכריע, אחת ולתמיד, את הקבוצה החשוכה שמנגד. אך למרות כל המאמצים הללו, למרות ניסיונותינו המתמשכים לא להביא את שאלת השלום לידי הכרעה דמוקרטית פתוחה והוגנת אלא לאחר מעשה, לאחר שהעובדות ייקבעו, בסופו של דבר הגיע רגע האמת. וכאשר ב-29 במאי נערך סוף סוף – באיחור רב – משאל העם הגדול על השלום, הציבור הישראלי אמר לנו לא. הציבור הישראלי אמר נתניהו.
כך שבשבילנו, בשביל אנשי האליטה הנאורה, נוצר בבוקר ה-30 במאי 1996 מצב שאין אנו יכולים לעמוד בו. שהרי מצד אחד, בתפקידנו כאליטה דמוקרטית, אנחנו יודעים יפה שהעם אמר את דברו. ושדבר העם קובע. ושהאתיקה הדמוקרטית מחייבת שהמדיניות הלאומית בשנים הקרובות תבטא את אותה הכרעת רוב שהתקבלה כדין.
אבל מצד שני, בתפקידנו כאליטת שלום, ברור לנו לגמרי שאיננו מוכנים לקבל את דין הבוחר. אנחנו מצפים שבניגוד להכרעת הבוחר נתניהו יבצע את המדיניות שלנו. שיבגוד בעצמו ויבגוד בבוחריו וישמש גם הוא כקבלן הוצאה-לפועל של יאיר הירשפלד ורון פונדק. שהרי למרות שאנו מתקשטים בנוצות ליברליות לנו אין שום ספקות לגבי צדקת דרכנו. בדיוק כמו גוש אמונים וכמו נטורי קרתא, לנו ברור לגמרי שהאמת שלנו עליונה. אבסולוטית. ומכיוון שהשאלות העומדות על הפרק הן שאלות של שלום ומלחמה, של חיים ומוות, נראה לנו בלתי מתקבל על הדעת שהן יוכרעו על ידי ציבור הבוחרים הישראלי שהוא, כידוע, ציבור לא לגמרי רציני ולא לגמרי רציונאלי, לא לגמרי חילוני ובכלל לא לבן.
כך שהמוצא היחידי מהסבך הוא לפתח פסיכוזה של שנאה כלפי ראש הממשלה הנבחר. לשנוא אותו ולשנוא את אשתו ולשנוא את ילדיו. ולרמוס כל נורמה תרבותית וכל מושג בסיסי של הגינות בתוך הילולת השנאה הזאת. ולשכנע את עצמנו שראש הממשלה הוא בעצם דמון. שראש הממשלה הוא איזה חיזר מתחזה אשר גזל בדרכי מרמה את השלטון. רצח וירש. אבל יש מניע נוסף, עמוק יותר, לשנאה התהומית שאותה אנחנו רוחשים לבנימין נתניהו. וגם כאן נדרשות כמה מלות רקע: בראשית שנות התשעים, ובמיוחד באביב-קיץ 1992 ואחר כך בסתיו-חורף 1993 ואחר כך שוב בקיץ-סתיו 1994 אנחנו, הישראלים הנאורים, נתקפנו בשגעון משיחי. כמעט מבלי שנבחין בכך תנועת השלום שלנו, שהיתה ביסודה תנועה רציונאלית ומפוכחת, מציאותית ובלתי רגשנית, כמעט ליטאית, נקלעה למעין סחרור קבלי. לפתע פתאום נדמה היה לנו שהשינויים הגלובליים הגדולים של סוף המילניום מאותתים לנו שהקץ קרוב. קץ ההיסטוריה, קץ המלחמות, קץ הסכסוך. קץ המזרח התיכון כמות שהוא. ואנחנו, כמו כל תנועה משיחית אחרת, החלטנו לדחוק את הקץ. וכדי לדחוק את הקץ משחנו את יצחק רבין למלך משיח. הטלנו על יצחק רבין להיות מבשר הקץ.
יצחק רבין עצמו דווקא היה אדם בלתי משיחי במופגן. אבל דווקא משום כך, דווקא בגלל התום המסוים שלו וההגינות המסוימת שלו הוא כל כך התאים לתפקיד שאותו ייעדנו לו. הרי איש לא יכול היה לחשוד בו שהוא שרלטן מתחזה. ואילו אנחנו, אנחנו התחלנו לחולל סביבו ולפזז סביבו ולדרוש ממנו שיעשה לנו נס. שיוציא לנו מערב-אירופה מהמזרח התיכון הזה. שיעשה לנו נורווגיה בפלשתינה-א"י. ויצחק רבין, הוא עמד בקרבנו סמוק ונבוך, יודע שיש משהו קצת חשוד, קצת מסומם, בציפיות קץ-הימים שלנו. ובהילולת הבאבא רבין שלנו. אבל כיוון שלא רצה לאכזב אותנו, כיוון שראה כמה נלהבים אנחנו, אמר אולי. למה לא. אולי זה יעבוד.
וכבר אז, כבר בסתיו 1993, היה נתניהו האיש מנגד. הכופר בעיקר. כבר אז היה זה נתניהו שלא הרים קול ולא צעק אלא רק הלך לבדו מכפר לכפר ומעיירה לעיירה ואמר בקול צונן ובמבע חמור סבר שאנחנו שתויי הזיות. שאנחנו מתגוללים בהבלים. מתבזים. עושים מעצמנו צחוק. בתחילה, בחודשים הראשונים, נתניהו לא כל כך הרגיז אותנו. כי הוא היה שולי, כמעט תמהוני. קול קורא במדבר. שהרי האנרגיות האוטופיות שבקעו אז מתוכנו הצליחו לסחוף את מרבית הציבור אל מעגל החסידים שלנו. הרי אז היה ברור כל כך שהשלום עם סוריה הוא עניין של כמה שבועות. שהשלום הכולל הוא עניין של כמה חודשים. שתוך שנה שנתיים שוק משותף. עידן חדש, מזרח תיכון חדש. חרבות לאתים, טנקים לטרקטורונים, טילי יריחו לגלשני רוח. אבל לאט לאט, ככל שהתברר שזה לא בדיוק כך, ככל שהתברר שיש פה איזה עניין סבוך מעט יותר, מורכב מעט יותר, ככל שהתברר שיש פה גם איזה עניין מטריד של עבר ושל זהות, של היסטוריה ושל תרבות, של בעיות קיום יסודיות, בנימין נתניהו התחיל יותר ויותר להרגיז אותנו.
וככל שהמציאות התחילה להתדפק על שעריו של נווה המדבר ההזוי, האקסטטי, שבו הלהבנו את עצמנו עד עלפון חושים, בנימין נתניהו ממש ממש הרגיז אותנו. כך שכאשר המציאות פרצה לבסוף פנימה, כשהטרור היכה וכשיצחק רבין נרצח וכשאנחנו מצאנו את עצמנו שוב בתוך אותה היסטוריה סבוכה ואכזרית שממנה חשבנו כי נחלצנו, היה לנו ברור במי האשם. באיש מנגד האשם. ביהודה איש קריות האשם. האשם ברוצחו של המשיח. כך שבמחשבה שנייה הכרזה ההיא, הבוטה, של דוד טרטקובר היא בכל זאת כרזה גאונית. כרזת השנה. היא אמנם איננה אומרת שום דבר רציני על בנימין נתניהו או על יצחק רבין או על המציאות כמות שהיא. אבל היא אומרת כמעט הכל עלינו.
על המצב התודעתי שלנו. היא קולטת באופן מרוכז ומדויק את הצייטגייסט שלנו שהרי בסופו של דבר האמת היא זאת: אנחנו כל כך שונאים את בנימין נתניהו מפני שהשנאה הזאת מקלה עלינו. מפני שהשנאה הזאת עונה על הצרכים הנפשיים העמוקים ביותר שלנו. מפני ששנאת נתניהו מאפשרת לנו שלא להתמודד עם הטעויות ועם הסתירות הפנימיות שלנו. ומפני ששנאת נתניהו מאפשרת לנו לטשטש את העובדה שכשניתנה לנו הזדמנות היסטורית חד פעמית אנחנו עשינו שטויות. שגינו באשליות. שקענו במצב קולקטיווי של גילופין משיחיים.
ויותר מכך: שנאת נתניהו מאפשרת לנו לשכוח שלא עליית-נתניהו הביאה לשיתוק אוסלו אלא שיתוק אוסלו הביא לעליית נתניהו. והיא מאפשרת לנו לשוב ולהאמין שבעצם הכל פשוט מאוד, ושאם רק ניסוג, אם רק נכיר במדינה פלשתינית… והיא מאפשרת לנו להסיח את דעתנו מעוצבותיו החדישות של הצבא המצרי ומטיליו המדויקים של הצבא הסורי ומהאנטרקס העיראקי ומהגרעין האיראני. וכך, תודות לשנאת נתניהו, אנחנו יכולים לשכנע את עצמנו שאם רק נחבוט מספיק חזק בראש הממשלה, אם רק נצליח לשבור את עצמותיו הפוליטיות, אם רק נצליח להדיח אותו ולהביס אותו ולסלק אותו מחיינו, או אז ישובו הדברים להיות פשוטים ומתוקים כשהיו. ושוב, כמו באביב-קיץ של 1992 וכמו בסתיו-חורף של 1993 נוכל לחוש את הטעם ההוא, המשכר, של קץ ההיסטוריה, קץ המלחמות, קץ הסכסוך. הטעם
ההוא, המשכר, של קץ הימים.