שבעה-עשר ילדים נולדו באיכילוב בלילה שבו נולד בני. אבל כשאחות הבוקר הגיעה לאסוף את פרי הלילה היא אספה רק את השלושה של לפנות בוקר: שני בנים ובת. בשבע בבוקר במסדרון הארוך היוצא מחדרי הלידה היא הובילה אורחה קטנה של שלושה אבות גאים, הדוחפים לפניהם שלוש עגלות-עריסה שקופות. כשהעובדים של משמרת הבוקר חלפו על פני האורחה בדרכם אל יום עבודה נוסף חיוך של אור התפשט על פניהם. שיהיה במזל, אמר אחד. רק טוב, רק טוב, אמרה אחרת. עיניה של שלישית נצצו.
שעתיים קודם לכן זה קרה. כאשר אור לבן-חלב רפה החל להתפשט בחלונות הניחה המיילדת אילנה את כפות ידי על הראש הבא לעולם. עכשיו חזק, אמרה לתמנע. לחיצה אחרונה. וחילצה אל תוך זרועותי הרועדות עורף, זרועות, גב, ישבן, רגליים. חיים. שלושה קילוגרם-שלוש מאות של אינסוף חיים.
עשרת אלפים ושבע מאות ילדים נולדו השנה בשלושה-עשר חדרי הלידה של איכילוב-ליס. בארבע השנים האחרונות עלה מספר הלידות בכ-20%.
לכאורה היה שיעור הילודה בישראל צריך להיות מהנמוכים בעולם. המלחמה, המשכנתאות, החמיצות והנרגנות. אבל בפועל המצב הפוך. ישראל היא מעצמה של ילודה.
אנחנו הישראלים עושים ילדים ומוקירים ילדים יותר מכל חברה מערבית אחרת. האירופים, אשר חייהם נוחים, בטוחים ומרופדים לאין ערוך יותר משלנו, חדלו מזמן להביא ילדים לעולם. כך גם היפאנים. כך גם היהודים האמריקאים.
לעומת זאת, ישראל היתה ונותרה חברה ולדנית. חברה אוהבת ילדים, חברה מוטרפת ילדים. חברה של פריון והפריה, המחייבת את הרופאים והמיילדות של איכילוב-ליס להיות מהטובים בעולם. חברה המציפה מדי לילה את חדרי הלידה בעוד ועוד ילדים.
מקום קשה, ישראל. מקום קשה עם סיפור קשה במזרח תיכון קשה. אבל כאשר אורחת העריסות השקופות הגיעה אל התינוקייה ההומה – אור כתום של תקווה נכנס בחלונות ונגע בפני היילודים. מכל המינים ומכל הצבעים היילודים. תפוחים וצנומים, כהים ובהירים, שקטים ופועים. אך מונחים זה ליד זה שעות אחרי לידתם בחדר האופטימי ביותר בתל אביב. חדר שבו בוקר בוקר הבחירה היא חיים. אחרי הכל וכנגד הכל, חיים. לא מוות, חיים.
שקט ומדויק בני. וכשגהרתי מעל לעריסה השקופה שלו חשבתי, כמו כל אב, על הדרך הארוכה שעשה זה עתה. מאין ליש. חשבתי, כמו כל אב, על הדרך הארוכה שלפניו. לממש את היש.
אבל חשבתי גם על הציווי שבני מצווה לי בלידתו. להאמין בעולם שאליו אמו ואני הבאנו אותו. להאמין במקום שאליו אמו ואני הבאנו אותו. ולראות כמה למרות הכל וכנגד הכל, מקום לידתו מופלא. מקום קשה, שבו עדיין לא אבדה תקווה.