אחרי הטקס האהוב של הדחת האשמים – יעלו גם השאלות האמיתיות

אחרי מלחמת יום הכיפורים, הנשיא אפרים קציר נשא נאום ידוע אשר בו טען "שכולנו אשמים (במחדלי המלחמה) משום שרצינו לחיות בעולם אוטופי שלא היה זהה לחלוטין למציאות שחיינו בה". הנאום התקבל בזעם אבל הנשיא-הפרופסור צדק. מחדל יום הכיפורים לא נבע רק מהקונספציה של אלי זעירא ומהטעויות הקשות של גורודיש, דדו, משה דיין וגולדה מאיר, ומחדל 7 באוקטובר לא נבע רק מהקונספציה של אהרן חליוה ומהטעויות הקשות של רונן בר, ירון פינקלמן, הרצי הלוי, יואב גלנט ובנימין נתניהו. שני המחדלים נבעו מהלך רוח של שאננות וזחיחות דעת שישראל התמסרה לו גם בשנות השבעים של המאה הקודמת וגם בשנות היוהרה של המאה ה־21. מבלי להפחית במאום מאחריותם של הקברניטים לאסון הלאומי של 1973 ולאסון הלאומי של 2023 – הקברניטים פעלו כפי שפעלו כיוון שהספינה כולה הייתה לספינת שוטים. היא רצתה לחיות בעולם אוטופי שלא היה זהה למציאות האמיתית.

על האיוולת של השמאל נכתב לא מעט בעיתון זה. הייתה זאת טעות להניח שבארץ ישראל המערבית יכולים להיות שטחים שאינם נמצאים בשליטה ביטחונית ישראלית. הייתה זאת טעות להניח שייתכן דו־קיום עם שכן כמו חמאס. הייתה זאת טעות לשקוע בתרבות של האשמה עצמית אשר מתעלמת מהג'ונגל המקיף את הווילה שלנו. הייתה זאת טעות לאמץ את ערכי הפרוגרס שאינם תואמים את המצב הישראלי.

אבל הייתה גם האיוולת של הימין. הייתה זאת טעות לזלזל בחשיבותה של הברית האסטרטגית עם ארצות הברית. הייתה זאת טעות להתפעל מפוטין ולהמר על טראמפ ולבוז לביידן. הייתה זאת טעות (של הליכוד) לעודד לאומנות פופוליסטית ומפלגת במקום לאומיות תובענית ומאחדת. הייתה זאת טעות ללחוץ על צה"ל לרכז את מרבית כוחותיו ומשאביו ביהודה ושומרון.

אבל מעבר לטעויות המסוימות של השמאל והימין, היו שתי טעויות ענק אשר כולנו היינו שותפים להן: הנסיגה של ישראל מהמדינה והנסיגה של ישראל מהצבא.

הנסיגה מהמדינה נעשתה בחסות האידיאולוגיה המופקרת של הניאו־ליברליזם שהיא במהותה אנטי־ציונית. האמונה העיוורת בהפרטה, בכוחות השוק ובגלובליות כלכלית גרמה לכך שניוַונו את המערכת הממשלתית, את שירות המדינה ואת המגזר הציבורי. יצרנו מצב שבו המגזר העסקי פורח אבל אין ממשל ואין ממשלה. על הטעות המהותית הזאת אנחנו משלמים היום מחיר נורא, ואותה נצטרך לתקן מן היסוד מיד אחרי המלחמה. המשימה הראשונה במעלה שלנו תהיה להקים מחדש מדינה.

הנסיגה מהצבא הייתה אחת התוצאות של הנסיגה מהמדינה. אבל היא נבעה גם מתוך ההבטחה הכוזבת של הממשלה ושל הממסד הביטחוני שמצבנו איתן. והיא נבעה גם מתוך הלך הרוח האינדיווידואליסטי־הדוניסטי שפשה בחברה הישראלית. בעוד שהציונות הדתית המשיכה לטפח ערכים של לחימה והקרבה, זרמים גדולים ומרכזיים פנו אל עולם החיים הטובים. הם ציפו שצה"ל ינפק ניצחונות מזהירים בלי להרוג פלסטינים, בלי לסכן ישראלים ובלי לפרוץ את מסגרת התקציב. גם על הטעות המהותית הזאת אנחנו משלמים היום מחיר נורא. המשימה השנייה שלנו אחרי המלחמה תהיה לשקם את הצבא.

אין ספק בכך: האופן שבו בוצעו הנסיגות של אוסלו והנסיגה של ההתנתקות היה שגוי והרה אסון. על הטעויות הללו לא נחזור. אבל הנסיגה הגדולה מהמדינה והנסיגה הגדולה מצה"ל היו שגויות והרות אסון לא פחות. שתיהן יחד היוו נסיגה מאותה ציונות עובדת, לוחמת וצודקת אשר הקימה את המדינה וביססה אותה בעשורים הראשונים לקיומה. מיד אחרי שננצח את אויבינו נהיה חייבים לחזור אליה.