אסור לנו להיות שוב עיוורים אל מול איומים קיומיים מחוץ ומבית. אסור לנו לפלג, להסית ולשנוא. אסור לנו להחליש, להוריד ולדשדש בקטנות. ישראל האמיתית חייבת לתקן עכשיו את ישראל הפוליטית
יש בנו נטייה לאופוריה ויש בנו נטייה לחמיצות. לעיתים אנחנו מרימים מדי ולעיתים אנחנו מורידים מדי ותמיד אנחנו מתפתים לפוליטיקה קטנה. ובאופן טבעי – יש לנו קושי להבין את ההקשר הרחב של אירועים היסטוריים כבירים שבהם אנחנו נוטלים חלק. על כן, בשבוע שאחרי המלחמה באיראן נכון לעשות סדר ולנסות להעריך מה באמת קרה. מה עשינו. מה המשמעות ומה ההשלכות של המתקפה הישראלית חסרת התקדים על איראן.
אלה היו 12 ימים שטלטלו את המזרח התיכון. ואלה היו 12 ימים ששינו מן היסוד את המצב הישראלי. אותה ישראל שנטבחה והושפלה בנגב המערבי ב-7 באוקטובר 2023, ניצחה בענק את איראן וכבשה את שמיה ב-13 ביוני 2025. אותה ישראל שהייתה עיוורת במשך עשורים ופילגה את עצמה לדעת במשך שנים התגלתה כגיבור-על אזורי ועולמי. תוכנית הגרעין שאיימה להחריב אותנו – הוחרבה במידה רבה. תוכנית ההשמדה שאיימה להשמיד אותנו – הושמדה לזמן מה. המפעל הבליסטי שעמד להעלות את תל אביב באש – הוכה. המשטר שביקש לרצוח כל אחד וכל אחת מאיתנו – הוחלש, הושפל ונסדק.
צריך להיות זהירים. שבוע אחרי הניצחון המוחץ במבצע סיני באה מפלה מדינית. חודש אחרי הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים פרצה מלחמת ההתשה. גם כעת עלולים להתרחש אירועים שלא יהלמו את האופוריה ויחמיצו את תחושת המתיקות. נותר סימן השאלה של האורניום המועשר. גברה הסכנה שייעשה ניסיון לפרוץ אל עבר פצצת אטום פשוטה או מלוכלכת. הנמר שבו ירינו נפצע באופן אנוש – אבל הזעם וההשפלה עלולים לגרום לו לעשות מעשי ייאוש. איראן לא תשכח ולא תסלח. איראן גם לא תניף דגל לבן. הרפובליקה השיעית תעשה כל מאמץ לחדש את היכולות שאותן זה עתה איבדה, והיא תשוב ותאתגר אותנו. כפי שגדי איזנקוט ציטט יפה מצ'רצ'יל: "זה לא הסוף, זה אפילו לא תחילת הסוף – אבל אולי זה הסוף של ההתחלה".
ובכל זאת, ביום שאחרי, יש מקום לגאווה ויש מקום לתקווה.
גאווה: מפני שהאסטרטגיה של הכלה הוחלפה באסטרטגיה של יוזמה, וצבא של בינוניות היה לצבא מצוינות. הייתה הפתעה, הייתה תחבולה, הייתה עליונות מודיעינית והייתה עליונות אווירית. ובעוד המטוסים והמל"טים שלנו הכו בנתנז ובאיספהאן, טילי החץ שלנו הגנו במידה רבה על ירושלים ועל חיפה. למרות הכאב על כל הרוג, על כל פצוע ועל כל בית שחרב – בסופו של דבר הכינו את גרמניה הנאצית של המאה ה-21 מבלי שיתרחש כאן בליץ. הוכחנו לאויבינו, לידידינו ולעצמנו שאכן היינו למעצמה. הגניוס של הטכנולוגיה הישראלית, הגבורה והתושייה של הלוחם הישראלי והחוסן של האדם הישראלי חוללו נס ישראלי.
תקווה: אם המלחמה לא תתחדש ואם איראן לא תצליח להפתיע בפריצה מהירה למתקן גרעיני בסיסי – נפתחים בפני ישראל אופקים חדשים ומבטיחים. הגיעה השעה לעבור ממלחמה לשלום. את העוצמה שאותה הפגנו ואת המעמד האזורי והעולמי שרכשנו אפשר לתרגם להסכמים מדיניים עם סוריה, לבנון ואולי גם סעודיה. תיתכן פתיחה של דף חדש גם עם אינדונזיה וייתכן פיוס יהודי-מוסלמי. קואליציית מתונים שלא הייתה כמוה עשויה לשנות את המציאות הפוליטית והכלכלית בין קזבלנקה לבין ג'קרטה. אבל כדי לעשות זאת – יהיה צורך דחוף להחזיר את החטופים, לסיים את המלחמה בעזה ולקדם גישה יצירתית בעניין הפלסטיני. ההקשר החדש של עוצמה ציונית מדהימה ושל ברית אמריקנית-ערבית-ישראלית מוצקה יכול לחולל פלאים בסביבה שבה אנחנו חיים.
את התקווה אי-אפשר יהיה לממש ללא הפקת לקחים ברורה מהאירועים המטלטלים שחווינו בשנים האחרונות. בעוד אנחנו חוגגים בצדק את 13 ביוני עלינו לזכור את 7 באוקטובר ועלינו לזכור את 6 באוקטובר. המלחמה עם איראן לא תמה. האיום הקיומי הנוכחי לא הוסר, והאיום הקיומי הבא עלול להתהוות בתוך שנים ספורות. על-כן אסור לנו לחזור אל מי שהיינו לפני שנתיים ולפני חמש שנים ולפני עשור. אסור לנו להיות שוב עיוורים אל מול איומים קיומיים מחוץ ומבית. אסור לנו לפלג, להסית ולשנוא. אסור לנו להחליש, להוריד ולדשדש בקטנות. ישראל האמיתית חייבת לתקן עכשיו את ישראל הפוליטית. ואחרי שעמדנו במבחן הלאומי העליון של ימינו, עלינו להיערך לקראת המבחן הלאומי העליון הבא. עלינו להוכיח שקורבן הנופלים וגבורת הגיבורים לא היו לשווא. אל מול איראן היעד ברור: המשך הסיכול הפעיל של האיום הגרעיני והאיום הבליסטי תוך ניהול מערכה רב-ממדית ארוכה ושקטה שתביא לקריסה של משטר הרוע. עלינו לסייע לאיראנים לשחרר את עצמם ואותנו מאימתו של הרודן שלהם. אבל גם אל מול ישראל היעד ברור: שלום פנימי. הרמוניה לאומית. בנייה מחדש של הרפובליקה הישראלית כמדינת מופת.