במהלך חיי הזדמן לי לקרוא כמה יצירות ספרות מסעירות יותר מההסכם על קביעת הגבול הימי בין הרפובליקה של לבנון למדינת ישראל. המסמך בן ארבעת העמודים שניסח המתווך האמריקני עמוס הוכשטיין עוסק אומנם במים (טריטוריאליים וכלכליים), אבל הוא יבש להפליא. ברטוריקה שלו אין דבר חגיגי או היסטורי. בתוכן שלו אין דבר הנשמע כפיוס או שלום. זהו טקסט משפטי רזה וקצר, המסתיר היטב את המשמעות העמוקה הגלומה בו – מניעתה של מלחמה.
תקציר הפרקים הקודמים: כשנסוגה ישראל מלבנון בשנת 2000 היא קיבלה הכרה חשובה מאוד של האו"ם בגבול היבשתי בין המדינות – אבל לא בגבול הימי. עשור לאחר מכן התברר שבאגן המזרחי של הים התיכון יש מאגרי גז עצומים, וכך התפתח סכסוך מדיני־משפטי בין ישראל ללבנון על תיחום הגבול.
בהיותו עקשן, חסכן ודחיין, לא התאמץ בנימין נתניהו ליישב את הסכסוך. נוח היה לו שהפצע יישאר פתוח. אבל כשהתקרב מועד הפעלתה של אסדת הקידוח כריש, הפצע הפתוח הפך לגידול ממאיר. חסן נסראללה סנדל את עצמו בהתחייבות מתלהמת לתקוף את שדה הגז הישראלי אם לא יושג הסכם שיבטיח גם זרימת גז ללבנון. את הרטוריקה המלחמתית הוא תמך בסדרת צעדים מעוררי דאגה בשטח.
כתוצאה מכך בקיץ נוצר בצפון מצב מסוכן. אף שאנו וחיזבאללה איננו מעוניינים בעימות, התהוו נסיבות שהיו עלולות להוביל בקלות להסלמה. לפיכך נוצר צורך ביטחוני דחוף לפרק את הפצצה המתקתקת שאסדת הקידוח כריש הפכה להיות.
לכן לפני חודשים אחדים נכנס ראש הממשלה יאיר לפיד לעובי הקורה והתחיל לנהל את המשבר באופן אישי. הוא הבין היטב שתיחום הגבול חדל להיות עניין כלכלי, שולי למדי, והפך לעניין אסטרטגי חיוני. לכן גם בחודשים האחרונים ישראל בעצם התקפלה והעניקה ללבנון את כל מבוקשה. שיקול מניעת המלחמה גבר – ובצדק – על כל שיקול אחר. הצורך לייצב מחדש את גבול הצפון הפך לאינטרס עליון הדוחק כל אינטרס כלכלי או אנרגטי.
התוצאה בהתאם. ישראל אכן ויתרה על 850 קילומטרים רבועים של מים כלכליים, וקבעה תקדים בעייתי של כניעה מלאה לדרישותיה של מדינה שכנה ושבורה. ישראל אכן ויתרה על כשישה קילומטרים רבועים של מים טריטוריאליים, ובכך קבעה תקדים בעייתי נוסף. ישראל גם הסכימה לכך שחלק מהקידוחים הנדרשים כדי לפתח את שדה הגז צידון ייעשו בשטחה, והפיצוי הכלכלי שתקבל על ויתוריה הוא מזערי (כ־17 אחוזים מההכנסות הצפויות). אבל מאידך גיסא – ישראל נטלה מחסן נסראללה את העילה העיקרית לצאת למלחמה באצטלה של מגן לבנון וזכויותיה. ישראל יצרה מצב חדש בצפון, שבו גם ללבנון וגם לחזבאללה יש נכס שהם עלולים להפסיד אם יתקפו אותנו. במחיר כלכלי לא גבוה רכשנו לעצמנו הישג ביטחוני: גם מנענו את סכנת ההתלקחות המיידית, וגם צמצמנו במידה מסוימת את סיכון ההתלקחות העתידית.
למרבה הצער, הקרקס הפוליטי הישראלי לא מאפשר דיון ענייני בשאלת ההסכם עם לבנון, כמו בכל שאלה רגישה אחרת. רה"מ לפיד מקדם מכירת־יתר וראש האופוזיציה נתניהו מפיץ הפחדת־יתר. המרכז־שמאל, שהמעיט בחשיבותם של הסכמי אברהם, מייחס להסכם עם לבנון סגולות קוסמיות. הימין הרחוק מתעלם מכך שפורק נַפָץ שהיה עלול להצית מלחמה. בתוך כל הקקופוניה המתלהמת הזאת, רק ראש הממשלה החלופי נפתלי בנט משמיע דברים שקולים ומאוזנים: "אין מקום לא לחגיגות ניצחון ולא לזעקות שבר… ההסכם אינו ניצחון דיפלומטי היסטורי, אך הוא גם לא הסכם כניעה נורא. מדובר בהסדרה שנדרשת מכורח הנסיבות שנקלענו אליהן בעיתוי בעייתי".
השורה התחתונה היא שלא הייתה ברירה. מי שעשה דמוניזציה מוחלטת למסמך היבשושי של הוכשטיין היה עלול לגרור אותנו לעימות מיותר ויקר. אבל השורה התחתונה היא גם שכך לא מנהלים ענייני מדינה – לא נקלעים ברגע האחרון לפינה שבה הברירה היא שפיכות דמים או שחיקה של אינטרסים חיוניים תחת לחץ.
לכן כדאי להתעורר כבר עכשיו ולהבין היכן נמצא הכריש הבא והיכן טמונה הפצצה המתקתקת הבאה. אחרי שעשתה ויתורים מרחיקי לכת בצידון, על ישראל להתמקד בבניית עוצמה, הקרנת עוצמה וחידוש ההרתעה.