איך בא יישוב אל קצו? אחרי שהצעירים מעלים את השער באש, הם עצמם מתפרשים בשורה תחת האש לדחוק את הזועמים לאחור. קצין ביחידה מובחרת מתרה בבני העשרה לא להרים יד על החיילים. לאהוב אותם, לחבק אותם. להבהיר להם שאין בעולם מקום שיש בו אהבה כמו בנצר חזני. ולכן המקום הזה לא יפיץ שנאה. גם במותו הוא לא יפיץ שנאה.
יגביר את האור בעולם ולא יעצים את הרע. אבל תחת העשן השחור, בתוך אדי הדלק הדליקים, בתוך ריח הפלסטיק השרוף, מאות עדיין מתגודדים על הדשא, קוראים בשם השם. ה' הוא האלוהים, הם קוראים. ה' הוא האלוהים. כעבור דקות אחדות, לצלילי תקיעת השופר, מתחילה הנסיגה מן השער. ההתפזרות ההמונית בדשאים. ובזמן שמשפחת מצליח מציתה את ביתה, אניטה טוקר פוסעת אבודה בשביליו של היישוב אותו הקימה מן החול לפני 29 שנים. בנה אבי, קצין מילואים צעיר ומזוקן, מתבונן בבית השכנים העולה באש ודומע. איזו בגידה, הוא לוחש. איזו בגידה נוראה המדינה בגדה בנו.
בצהרי יום חמישי מעבירה הרשת הסלולרית הפנימית של נצר חזני הודעת SMS אחרונה:
התחילו להיכנס לבתים. ננהג בעדינות. ננסה לתת להם להרגיש מה שאנחנו מרגישים. נזכור שדמותו של הרב עראמה מתבוננת בנו מלמעלה. ובאמת, לקראת 13:00, שני קציני חיל אוויר בפתח, אוחזים בידיהם תצלום אוויר צבעוני. הרב סרן מציג את עצמו בשמו ובדרגתו, הסגן מציג את עצמו בשמו ובדרגתו, אבל מעבר לכך אין לשניהם דבר להגיד. עצם עמידתם על המפתן היא האומרת. גלית יונתי מתפרצת לעברם: ארבעה ילדים יש לי בבית. ואב בן 56 אשר עלול למות מצער. תבינו, מגיל שלוש אני כאן. את אחי איבדתי
כאן. ולמה אתם עושים לנו את זה. למה הסכמתם לעשות את זה. ידיכם תהיינה מגואלות בסבל שלנו. הקצינים חיוורים ואדיבים. אם תרצו נעזור לכם לארוז. אם אתם זקוקים לזמן, נשוב בעוד עשרים דקות. לא, איננו יודעים היכן אתם אמורים לישון הלילה. אם יש לכם מספר טלפון של מינהלת סל"ע אנחנו מוכנים לברר. בבית בוקה ומבולקה. ארגזי קרטון, שקיות ניילון ירוקות, נרתיקי טיטולים. אחת מבנות השנתיים בוכה, השנייה ישנה עם חום. אריאל הקטן, אף הוא בן שנתיים, נצמד אל אמו בעוד אוריה בת החמש מקשה קושיות: האם לא יהיה לנו בית? האם ישרפו לנו את הבית? האם יתנו את הבית לערבים?
כשהקצינים חוזרים הם חוזרים עם תגבורת: קצין נוסף ושלוש חיילות. לאחת מן החיילות מצלמת וידאו קטנה לתיעוד המעמד. המונולוג של גלית שב ומתלהט: אתם תצטערו על זה. כולנו נצטער על זה. לא רק על הבית הזה אתם ממיטים חורבן. על המדינה אתם ממיטים חורבן. מצטערת, אני לא רוצה לפגוע בכם.
אין לי דבר נגדכם. אני לא תוקפת אתכם אישית. אבל אני כל כך מבולבלת. אני לא יודעת מה אני צריכה לקחת. אני לא יודעת היכן נישן הלילה. היכן אקלח את הילדים. הכל כבר בתוך עייפות גדולה. אחרי שנה וחצי של מאבק, כל הטיעונים כבר מוצו. אחרי ארבעה ימים של מצור, הכוחות אזלו. כך שתוך כדי ההתנצחות גלית בעצם אורזת. תחת מסך ההתנצחות, גלית מקבלת את הדין. האם ניקח את העגלול? האם ניקח את ספרי הילדים? האם נשאיר על הקיר את תמונת האח שנרצח? האם נשאיר על הקיר את תמונת הרב עראמה שאף הוא נרצח? בשתיים הם כבר בחוץ. הדלת ננעלת.
גלית יונתי מוליכה כעת בשביל את שיירת העקורים: בעלה, בנה, שלושת בנותיה. גם היא וגם החיילים נושאים על כתפיהם שקיות נדודים ירוקות. שלושה מהחיילים נושאים גם מושבי מכונית לילדים. הצלחתם במשימה, גלית קוראת לעבר מאות הכחולים הפזורים על הדשא המרכזי. הצלחתם במשימה, הפכתם אותנו לפליטים. מכל עברי המושב משפחות נעות אל עבר בית הכנסת. אחדות מהן פוסעות בשתיקה
כבדה, אחרות בשירה קורעת לב. כמעט כולן מלוות בטורים ארוכים של חיילים דומעים. בשקיות ובתרמילים ובדגל ישראל מונף נעה אחת מהן כשבראשה נערה בוכייה. אני מאמין, שרה הנערה. בביאת המשיח, שרה הנערה. באמונה שלמה. כך שאת ההתכנסות האחרונה שלה עושה קהילת נצר חזני ברחבה שלפני בית הכנסת. בזה אחר זה הם מגיעים: יהודה אלמסי, אריה ישראלי, מנחם מזוז, בני יפת.
האנשים שלפני 29 שנים הביאו אל החול הזה את הרעיון הציוני. ושיקעו בחול הזה את אמונתם,
את תמימותם, את חייהם.
הקצין מהיחידה המובחרת אשר זה עתה איבד את ביתו בוכה ללא הרף. יושב עם משפחתו הצעירה ובוכה. מתחבק עם הרב מוטי איילון ובוכה. סביב סביב לו הולכות ומתקבצות המשפחות המאחרות. אלה שהתקשו להיפרד, אלה שהחיילים העניקו להן ארכה. אבל כאשר האור נוטה אי אפשר להמתין עוד: אוספים את
המזוזות מן הבתים. מוציאים את ספרי התורה אל הרחבה. אל מלא רחמים. תהא השעה הזו שעת הרחמים. ומורידים את דגל הלאום. שרים את התקווה. נועלים. ח"כ אפי איתם ממרר בבכי. בעוד כמה דקות תפרח נשמתו של היישוב הזה, הוא אומר. בעוד שעתיים לא יהיה כאן אדם. הבתים יעמדו ריקים, העצים ינועו ברוח.
מינהלת סל"ע אספה את האוטובוסים מכל הבא ליד: אגד, הורן את ליבוביץ, מובילי הגליל התחתון, תור בוס מטרופולי. כל כך הרבה שנים העלאה על אוטובוסים היתה מושג. כל כך הרבה שנים העלאה על אוטובוסים היתה סיוט. אבל עכשיו, כאשר ירח מלא עולה על הכפר שהתרוקן מיושביו, ההעלאה נעשית כלאחר יד. נעשית בדממה, באופן כמעט בנאלי. על שבעה אוטובוסים שונים העומדים ליד תחנת האוטובוס של המושב עולים חבריו שלא על מנת לחזור. ב-20:30 האוטובוס הראשון יוצא את השער. בתוך אוטובוס מספר שש אשה צעירה מתייפחת. גבר מבוגר מלטף את ספרי התורה הקשורים אל המושב האחורי. עמי
וגלית יונתי מצביעים על החממות החדישות שלהם, אותן הקימו רק לפני שנתיים. כבר אין תאורה בחממות. נצר חזני נתונה בעלטה. ניידת משטרה המהבהבת כחול-אדום מובילה את השורה הארוכה של האוטובוסים לאורך ציר כיסופים. כאן נהרג איתמר יפת, כאן נהרגה אתי פחימה, כאן נהרג הרב עראמה. אבל ב-21:05 אנחנו כבר במחסום כיסופים. ב-21:10 חציית קו ירוק.
אפשר היה לצפות שהשמאל ימתין כאן. הנה זה קרה: סוף סוף המתנחלים שבו הביתה. סוף סוף שבו אל גבולם. אבל השמאל אינו כאן. גם מדינת ישראל אינה כאן. אין נציג ממשלה שיעלה על האוטובוס. אין נציג ממשלה שיאמר מילה טובה. לא ספל קפה ועוגה. לא תה וסימפטיה. ועדיין אין תשובה היכן לנים הלילה.
אבל לאורך הדרך העולה לירושלים ממתינים לעקורים צעירי הציונות הדתית. בעלומים, בסעד ובצומת ראם עומדות חבורות גדולות של חובשי כיפה המציפות את העקורים באהבה. השמאל אינו כאן, מדינת ישראל אינה כאן, אבל הציונות הדתית מתייצבת. כשהאוטובוס מגיע סוף סוף לירושלים, הרבה אחרי שעת חצות, אני מוצא את עצמי מסייע לבריינה הילברג לגרור במעלה ההר את המזוודה הכבדה שחילצה מביתה. תסתכל עליי, היא אומרת. אני בת 55, אם לשישה ילדים. את בני נתתי למדינה לפני שמונה שנים, באסון השייטת. כעת נתתי למדינת ישראל גם את ביתי. אבל המדינה מתייחסת אליי כמו אל אויב. המדינה שלי הופכת אותי היום להומלסית.
ברחבת הכותל המערבי ממתינים אלפים – דתיים לאומיים, דתיים חרדים, דתיים ספרדים ואשכנזים. אחינו גיבורי התהילה, אומרים השלטים. אוהבים אתכם. מצדיעים לכם. כך שכאשר מגיע ספר התורה של הרב עראמה אל קרבת הקיר מוקף דגלים כתומים, ברור לגמרי שהסיפור לא נגמר. הסיפור רק מתחיל. וכאשר אלפים האנשים מסתחררים סביב ספר התורה של הרב עראמה וסביב חבורת העקורים הנושאת אותו, ברור לגמרי שהערב נשמעת כאן שאגת אריה חדשה. מותה של נצר חזני מתחיל סיפור עקידה חדש