אולי יתרחש נס. אולי ברגע האחרון הפתעת נובמבר תפתיע אותנו. אבל נכון לעכשיו, בחירות 2022 נראות קודרות מאוד. הן כמעט לא מותירות סיכוי לתוצאה ציונית מעוררת תקווה. בתרחיש אחד נתניהו יזכה ל־61 (או 62 או 63) מנדטים, ויקים ממשלה קיצונית שתנכר חצי עם, תקעקע את מערכת המשפט ותוביל את ישראל להתנגשות חזיתית עם המאה ה־21. בתרחיש אחר מתנגדי נתניהו יזכו ל־61 מנדטים אבל לא יהיו מסוגלים להרכיב ממשלה ולכן תשלוט כאן ממשלת מעבר שתנכר חצי עם, תהיה חסרת לגיטימיות ולא תוכל לתפקד. האפשרות השלישית – פיוס – ירדה מן הפרק. מערכת בחירות רעה דיכאה את השפיות ורמסה את הפטריוטיות וסִנדלה את כל מנהיגי המפלגות במחויבויות שבטיות נחרצות שלא יאפשרו את הקמתה של ממשלת אחדות לאומית. לקראת יום שלישי ישראל נמצאת בין הפטיש לסדן, ובמבוי סתום.
הטרגדיה הראשונה שתבוא לידי ביטוי ב־1 בנובמבר היא הטרגדיה של הימין המתון. איזו הבטחה גדולה הייתה גלומה בנפתלי בנט. הוא היה אמור להיות היורש הטבעי של ביבי – שיציע לישראל שילוב של לאומיות ומודרניות, מסורת ופתיחות, תקיפות וגמישות, שורשיות וקִדמה. והוא היה ראש ממשלה טוב מאוד ששמר על הביטחון ושיקם את הכלכלה וגילה מסירות נפש. אבל הכישלון של בנט בפיצוח פוליטיקת הזהויות גרם לכך שסופת אש כילתה את הניסוי הפוליטי המרתק והנועז שהיה מזוהה איתו. בנט עוד יחזור, ובגדול. אבל נכון לעכשיו הדרך שהוא ניסה לפרוץ נחסמה. כשהמפלגה שלו התנפצה, החלופה שהוא דיבר עליה קרסה והקול (החשוב) שהשמיע הושתק. תוצאות הבחירות יהיו בבחינת הגשמה מלאה של חלום הבלהות שלו.
אבל אין מדובר רק בבנט. איילת שקד היא אחת המנהיגות האמיצות והאינטליגנטיות של הדור הצעיר בפוליטיקה הישראלית. היא חושבת, היא עושה ויש לה עמוד שִדרה. אני עדיין מקווה שהיא תפתיע ותתגבר. אבל בתוך הרעש וההמולה של הרק ביבי והרק לא ביבי קשה לה מאוד להשמיע את דבריה הנכוחים. זה גם גורלם של שורה של ימנים מתונים אחרים. יובל שטייניץ היה אחד השרים הרציניים, הנבונים והמשפיעים בכל ממשלות נתניהו. בכנסת הבאה הוא לא יכהן. צחי הנגבי קורץ מהחומר של ראשי ממשלה. בכנסת הבאה הוא לא ישב. צבי האוזר הוא בעל ראייה אסטרטגית מקיפה ומרחיקת ראות. מהכנסת הבאה הוא ייעדר. יועז הנדל קידם לאומיות ימנית שפויה ומאירת פנים. בכנסת הבאה הוא לא יימצא. וכך הלאה והלאה והלאה. רוח גדולה של קיצוניות, פופוליזם והסתה טאטאה את הרחובות מכמעט כל מתינות ימנית.
הטרגדיה השנייה שתבוא לידי ביטוי ב־1 בנובמבר היא הטרגדיה של השמאל המתון. אין שום קשר בין מפלגת העבודה הפרוגרסיבית של מרב מיכאלי ובין מפלגת העבודה ההיסטורית של מייסד המדינה דוד בן־גוריון. אין שום דמיון בין המפלגה הרדיקלית של נעמה לזימי ובין מפלגת העבודה האקטיביסטית של משחרר ירושלים יצחק רבין. אחרי שהוא הלך מדחי אל דחי במשך כעשרים שנה, בשנה האחרונה השמאל הציוני בעצם חדל להתקיים. אין כאן מפלגה סוציאל־דמוקרטית מתונה וגדולה שמבינה לעומק את הייחודיות של המצב הישראלי ואת המתחייב ממנו. אין כאן תנועת המונים רב־מעמדית הבונה עוצמה לאומית וחוסן לאומי בשעה שהיא מקדמת צדק חברתי. אין כאן לייבור ישראלית שבונה בתים ונוטעת עצים מתוך מחויבות עמוקה לציונות, לביטחון, להתיישבות, לקִדמה ולשוויון.
אבל אין מדובר רק במפלגה המתכווצת הנושאת עדיין את האותיות אמת. נכון לעכשיו לא עלה יפה גם הניסוי המרשים במתינותו של חוסן לישראל שהייתה לכחול לבן שהייתה למחנה הממלכתי. התנועה הערכית של בני גנץ נועדה להיות מפלגת שלטון. והיא הייתה עשויה להיות מפלגת שלטון, ואולי עוד תהיה. אבל בשנים האחרונות הקנאים של המרכז־שמאל לא סלחו לרמטכ"ל מכפר־אחים על ניסיונו לבנות גשר מעל השסע המפלג את החברה הישראלית. עד היום הם שונאים את ניסיונו למגר את השנאה ולסיים את מלחמת השבטים. לכן גם אחרי החבירה לגדעון סער והגיוס של גדי איזנקוט, מפלגתו הציונית של גנץ נותרה מפלגה בגודל בינוני. הגישה האחראית והמרגיעה שלה אינה נתפסת כמדליקה בעידן של אדום או כחול, שחור או לבן.
כך שכאשר נשב אל מול מסכי הטלוויזיה בעוד ארבעה ימים, התמונה שנראה תהיה ברורה: בפעם הזאת העם בחר בקיצוניות. בקוטביות. בשבטיות מתלהמת. את המתינות – מימין ומשמאל – צריך יהיה להתחיל לבנות מחדש אחרי המשבר העמוק שיתרחש בישראל בשנה הקרובה.