אי אפשר להמשיך עם הפוליטיקה של זמן מלחמה

המצב בחזית הדרום לא מזהיר. צה"ל עשה עבודה מעולה בצפון רצועת עזה. הוא הצליח לכבוש אותה מבלי שהמחיר בחיי אדם יהיה נורא כפי שרבים חששו. הלב נשבר על כל נופל, אבל תרחישי האימה בדבר הרג המוני של חיילנו לא התממשו. יכולת מבצעית וטכנולוגית גבוהה, כמו גם שיתוף פעולה חסר תקדים בין הזרועות, גרמו לכך שחמאס הוכה קשות. אבל את האמת צריך לומר: מאחורי הלחימה בעזה לא הייתה תפיסה אסטרטגית ברורה. היה פער בין יעדי המלחמה (המוצדקים) ובין האופן שבו היא נוהלה. כתוצאה מכך חמאס אכן הוכה אבל לא נשבר. בדרום רצועת עזה עלית ובדרום רצועת עזה תחתית ארגון הרשע הנאצי עדיין מתפקד. על כן, כשצה"ל מפנה כברת קרקע במרכז הרצועה, נורות מתוכו רקטות על נתיבות. 15 שבועות אחרי השבת השחורה עדיין לא הושגה הכרעה.

המצב בחזית הצפון מדאיג. מאז שנות החמישים של המאה הקודמת תפיסת הביטחון הישראלית גרסה שאסור למדינת היהודים להיקלע למלחמה הגנתית של שחיקה והתשה. אבל מה שמתרחש היום בגבול הלבנון הוא מלחמה הגנתית של שחיקה והתשה. נכון, צה"ל עושה עבודה מצוינת מול חיזבאללה. הוא הרג יותר מ־150 מלוחמיו של צבא הטרור השיעי, וחיסל כמה וכמה ממפקדיו הבכירים. מודיעין מדויק וגישה מבצעית נכונה אפשרו פגיעה ביכולות חשובות של אויבינו, ואף הרחיקו אותם במידה מסוימת מהגבול. אבל רצועת הביטחון החדשה איננה בדרום לבנון אלא בצפון הגליל. ובעוד ששמונים אלף ישראלים היו לפליטים בארצם, עשרות יישובי ספר היו ליישובי רפאים אשר חלק מבתיהם הרוסים. הניסיון המובן והמוצדק להימנע ממלחמה גדולה גרם לכך ששקענו במלחמת התשה שבה ידינו אינה על העליונה.

המצב בחזית המדינית מורכב. הנשיא האמריקני, הקנצלר הגרמני וחלק ניכר מהממסד המערבי מפתיעים לטובה. גם כשהם משלמים על כך מחיר פוליטי גבוה הם ניצבים מאחורי ישראל באופן חד־משמעי. גם המנהיגים הערבים המתונים עדיין איתנו. למרות העוינות של הרחוב הערבי הם ממשיכים לתמוך בישראל מתחת לשולחן ומאחורי הפרגוד. אבל השערורייה בהאג היא רק קצה הקרחון של תהליך מסוכן. ברוב מדינות העולם רוב האוכלוסייה פונה נגדנו. הקמפיין הנבזי, השיטתי והעוצמתי שמנסה להפוך את ישראל למדינה מצורעת תופס תאוצה. הסירוב של ממשלת ישראל לצאת למתקפה מדינית גורם לכך שהלגיטימיות הבינלאומית שלנו הולכת ונשחקת.

גם המצב בחזית הפנימית מורכב. בחודשים האחרונים עם ישראל התגלה במלוא תפארתו. הוא התעשת, התלכד, התגייס, וגילה יכולת עמידה נדירה. אבל מאז ההפוגה של סוף נובמבר דבר־מה השתנה. קהתה ההבנה שאנחנו נלחמים את מלחמת הקוממיות השנייה. פה ושם התרופפה הנחישות של לנצח־בכל-מחיר. חזרו סדרי יום מגזריים. באחדות של שעת החירום נבקעו סדקים. תהום נפערה בין הרוח האיתנה ומסירות הנפש של הלוחמים בחזית ובין נטייה מסוימת בחלק מן העורף לשוב אל הפלגנות. באין צ'רצ'יל, אפילו עם צ'רצ'יליאני מתקשה לגלות רוח צ'רצ'ליאנית לאורך זמן.

על כן אי אפשר עוד. אי אפשר להמשיך עם הפוליטיקה של זמן מלחמה. אי אפשר להמשיך עם אי אמירת האמת. ואי אפשר לצפות מעם גיבור לנצח במלחמה ארוכה וקשה ללא הנהגה לאומית מאוחדת ומאחדת. ממשלת החירום שהוקמה ב־11 באוקטובר הצילה אותנו, אבל ממשלת החירום מיצתה את עצמה. חייבים להחליף אותה מיד בממשלת אחדות מהותית, יציבה ורחבה, שתייצג באופן הולם את הימין, המרכז והשמאל. וחייבים להפסיק לשקר לעצמנו. עלינו ללכד מחדש את ישראל סביב אתוס של דם, יזע ודמעות. ארוכה וקשה תהיה הדרך לניצחון, אבל הניצחון הוא חיוני. והניצחון הוא אפשרי. אם ההנהגה הלאומית תורחב, תשתנה ותלמד מהעם, נעמוד גם במבחן העליון שבפניו אנחנו ניצבים.