אלג'יריה הקטנה

לא רחוק מהשער הנערים שרים: "רחם, רחם השם אלוהיך על עמך ישראל". הנערות צובעות שלטים אחרונים: "זעקי ארץ אהובה". והרב מרדכי אלון מבטיח בבית הכנסת שאם הלילה לא יתרחש נס גדול, הטיט של החורבן ישמש לבנייתו של בית חדש. אבל במזכירות אובדים עצות: אין אפילו חדרי מלון לשבת. כמו פסולת מדינת ישראל משליכה אותנו. כמו פסולת אדם.

סיפור מורכב, גוש קטיף. מצד אחד, אכן אלג'יריה. אלג'יריה מובהקת. מפעל התיישבות חסר שחר של מדינה-אם שבחרה ליישב אוכלוסייה דלת אמצעים בטריטוריה כבושה. משטר מקומי סגור המקיים כלכלה חקלאית קולוניאליסטית, הניזונה מאדמה זולה, ממים זולים ומעבודה זולה, שמקורם בכיבוש הצבאי. גרוע מכך: אלג'יריה זו היא אלג'יריה אוונגליסטית. אלג'יריה חדורת אמונה. והאמונה הזאת, השזורה אל תוך תוכו של המפעל ההתיישבותי הייחודי, מקנה לתחושת ההתנשאות שלו נופך משיחי. כאן האדנות אינה רק צבאית, מדינית וכלכלית. כאן האדנות היא גם דתית. היא אינה מכוונת אך ורק כלפי הילדים שמעבר לגדר. היא מכוונת גם נגד המדינה-האם. על כן היא מסכנת את המדינה-האם. מרעילה את הדמוקרטיה שלה, משחיתה את הנאורות שלה, משבשת את יכולתה לפעול כישות תבונית.

ואולם יש גם צד שני. התנאים החריגים, תנאים שמחוץ למציאות העכשווית, איפשרו התפתחותה של חברה חריגה. חברה חזקה, מגובשת וערכית. חברה של עמידה, הגינות וערבות הדדית. חברת-ספר של בני המעמד הבינוני הנמוך אשר מצאו בטריטוריה החולית משמעות. וחיברו בטריטוריה החולית סיפור משמעות. והפכו את הטריטוריה לאגן ההתרחשות של חיזיון נוגע ללב. חיזיון של חיי עבודת אל ועבודת אדמה. חיי נאמנות למולדת וחיי מסירות נפש. חיים מעולם אחר.

לפנות ערב נכנסות בשער המכולות הראשונות. כך זה היה בכל אחת ואחת מההתנחלויות: תחילה התנגדות נחרצת למכולות, אחר כך חרדה מפני המכולות, אחר כך כניעה למכולות. המכולות נהפכו לאייקון של ההתנתקות. המכולות כביטוי להשתדלות ממשלתית, והמכולות כביטוי לחלמאות ממשלתית. המכולות כרגישות השלטון והמכולות כאטימות השלטון. אבל יותר מכל, המכולות נשאו עמן את הידיעה שהרגע שבו מכולה מונחת בחצרו של בית הוא רגע מותו של הבית. אל תוך המכולה הבית מתרוקן. בתוך המכולה הבית נעלם. המכולה היא שתישא מפה את הבית. היא שתחליף את הבית. תשיב את היהודי אל נדודיו.

כך שכעת, כאשר השיירה הארוכה של משאיות ענק צהובות נכנסת בשער, נושאת עליה את מכולות הכחול ומכולות החלודה, ברור שהפור נפל. וכשהמכולות מוסעות אט אט בכביש הטבעת על פני הגדר האלקטרונית ועל פני הגדר התלתלית ועל פני חומת הבטונדות החוסמת את חאן יונס, ברור שגם ההתנחלות המסוימת הזאת מקבלת עליה את הדין. אפילו ההתנחלות החזקה הזאת מגיעה אל קצה.

המתכננים תיכננו כך שהיישוב יחיה על שביליו. הבתים הופרדו מהנחלות באופן שאזור החממות מזכיר במעט ימ"ח צבאי, בעוד שאזור המגורים מקנה תחושה נעימה של שבילים מתפצלים וגנים פנימיים והעדר כבישים. אולי בשל כך, אולי בשל התכנון מרחיק הראות, נהפך גוש קטיף להצלחה קהילתית כל כך מרשימה. ואולי תחושת הספר היא שליכדה את הקהילה. אולי האמונה הפשוטה. או הגילוי הזה, לפתע פתאום, שבעוד שישראל האם הולכת ונהפכת לחילונית ונאורה ומושחתת, כאן, בישראל הבת, נשמרים ערכים אחרים. ובעוד שישראל האם נהפכת לפאריס הדוניסטית והוללת, כאן, באלג'יריה הקטנה, מתקיימת גרסה אמונית של ישראל-שנות-השישים. כמעט כל הבנים ביחידות מובחרות. כמעט כל האבות מגדלים חממות משגשגות. וכולם יחד, 8,000 המתיישבים של גוש קטיף, אורגים אריג קהילתי שכמוהו לא קיים בשום מקום אחר. מעמידים בחול מעין מאקט של ציונות. ציונות עיוורת ומוזרה. ציונות אכזרית ותמימה. ציונות שמחוץ לזמן ולמקום, המגינה על עצמה בחירוף נפש וקוברת את מתיה במסירות נפש. ומקיימת על הדיונות של חוף עזה איזו נפש ישראלית אבודה שישראל עצמה כבר זרה לה. ישראל עצמה אינה חפצה בה עוד.

על כן מיאנו להאמין. לא רק בגלל המבנה הקוגניטיווי של התודעה המשיחית. לא רק בגלל הצירוף העז של אמונה והכחשה. ולא רק בגלל הבטחות הרבנים. לא רק בגלל ההיאחזות של אדם טובע בכל קש. אלא מפני שישראל הבת לא יכלה לתפוש שישראל האם תתנער ממנה כך. ישראל-ספר לא יכלה לקלוט שישראל-מגלופוליס תתכחש לה כך. הישראלים האדמתיים של גוש קטיף לא יכלו להאמין שהישראלים הדיגיטליים של תל אביב ישליכו אותם ככלי אין חפץ בו. וישלחו בהם את הצבא אשר בו כל כך האמינו. ישלחו אל תוך בתיהם את לובשי המדים שאותם כל כך אהבו. ימחצו את העולם האמוני שלהם במהלומת אגרוף קצרה ויבשה.

כך שבהגיע הרגע, לא יכלו להיאבק. כאשר סוף סוף הבינו, קרסו ללא קרב. ופתאום, בתוך שעות, עברו ממצב תודעה של אמונה למצב תודעה של מציאות. ממהרים לארוז מכל הבא ליד. גודשים את המכולה פעורת הפה בשולחנות מטבח וארונות ספרים ומיטות זוגיות. מגבות, מצעים, צעצועי ילדים.

הסיפור של גוש קטיף הוא סיפורו של חורבן ידוע מראש. הניסיון לעשות קולוניאליזם בשלהי המאה ה-20 היה חייב להוביל לחורבן. הניסיון לממש משיחיות בהיסטוריה היה חייב להוביל לחורבן. ובכל זאת, כאשר החורבן בא, הוא בא בחטף. באבחה. האולטימטום של הצבא. הכיתור. האוטובוסים ההולכים וקרבים אל השער.

הכוונה היתה למות כמו פומפיי. לגרום לחיילים לפסוע אל תוך חממות אדומות-צ'רי. לגרום למדינת ישראל לפסוע אל תוך בתי משפחה שוקקים. המרק על האש, השולחן ערוך לצהרים והילדים במשחקיהם.

אבל הישראליות, האחרת, המעשית, שפתאום שטפה את גוש קטיף, גברה על ההתכוונות הדתית. הדחף לארוז ולהציל היה חזק מהמשמעת הטקסית. כך שבעוד טרם צה"ל הגיע, סיפור המשמעות התפורר. אזל הכוח למרוד במציאות. אזל הכוח לביים מציאות חלופית.

בתוך הבית הדליקו נרות נשמה. התייפחו מעל מיטות הילדים. התייפחו בתוך אנרכיית ארגזי הקרטון המתמלאים. לא, התמונה שתיצרב בזיכרון לא תהיה תמונת פומפיי. הוא לא תהיה תמונת החיים שקפאו. התמונה שתיצרב בזיכרון תהיה תמונת פליטות מלאה. פליטות מרה, פליטות חסרת תקנה.

לפנות בוקר, כאשר נפוצו ידיעות על כך שעקורי התנחלויות אחרות נותרו ללא מחסה-לילה, הצעירים יוצאי היחידות המובחרות החליטו לעשות מעשה. במקום טקס פרידה ממלכתי הציתו אש. כך שלבסוף, כאשר מדינת ישראל הגיעה במדים כחולים אל שער ההתיישבות, השער בער. אש רעה, שחורה, היתמרה מעל עץ הזית. אש רעה, שחורה, היתמרה מעל התוקעים בשופר. אש שחורה מעל הקוראים "שמע". אש שחורה מעל השלט שהבנות צבעו בלילה: "זעקי, ארץ אהובה".

תחת העשן ניצב גבר חזק, ארוך זקן, הנשען על פטיש גדול. עשרים וארבע שנים עברו מאז התיישב על החול הזה. ארבעים ושתיים שנים מאז העלו אותו הוריו בבהלה על האונייה בנמל אלג'יר. האם היום הזה דומה ליום ההוא? לא אותו דבר, הוא אומר. פה זה שלי. החול הזה הוא שלי. בחול הזה הנשמה שלי.

מה יביאו אתם בשובם אל המדינה האם? לא ביקורת עצמית, לא חשבון נפש אמוני, לא תובנה חדשה. זעם גדול יביאו אתם. את סיפור יוסף יביאו אתם. את התחושה שאחיהם הטילו אותם אל בור נחשים ועקרבים. ואת הנחישות לעלות מתוך הבור ולהיות לנגידי ארץ. הנחישות להצמיח עשרות גושי קטיף חדשים מתוך מותו של גוש קטיף זה. הנחישות להפוך את מדינת ישראל כולה למדינת קטיף.