רק הנהגה רעיונית ורוחנית אחרת, שתהיה קשובה למשאלות, למצוקות ולצרכים של כל חלקי החברה הישראלית, תוכל לפרוץ דרך חדשה
לפני למעלה מחודש הזהרתי כאן שתקופת החסד (היחסי) של הרבעון השני של שנת המשבר הישראלי עומדת להסתיים. "באין הבנות של ממש והסכמות של אמת", כתבתי, "הגחלים של הפילוג הישראלי עדיין לוחשות. מתחת לפניה של הודנה שטחית, חשדנית וחמצמצה רוחש הסיכון שבחודשים הקרובים נחזור לתרחיש בלהות – חקיקה מופקרת, מחאה זועמת, איומים בסרבנות, אלימות".
למרבה הצער, התחזית הקודרת התממשה מילה במילה. ההידברות בבית הנשיא נקטעה. הניסיונות להגיע לפשרה מוסכמת כשלו. השיח חזר להתלהט, והפוליטיקאים שבו לסורם. גם כשחיילי צה"ל לחמו השבוע בג'נין, הקואליציה והאופוזיציה לא הצליחו להסכים ולו על השעיה זמנית של ההתגוששות ביניהן. גם כשהטרור השתולל ביהודה ושומרון ובתל־אביב, חבטנו אלה באלה עד זוב דם. גם כשהיה ברור לחלוטין שגבול הצפון קרוב לנקודת רתיחה, לא עצרנו את מלחמת השבטים.
מצד אחד לוין ורוטמן התעקשו להעביר בכנסת את החקיקה לשלילת עילת הסבירות, ומצד שני המחאה התעקשה להפגין דווקא בנמל התעופה בן־גוריון. מצד אחד איתמר בן־גביר התעקש שקצין מקצועי וערכי יודח מתפקידו, ומצד שני הקצין לא עמד בפיתוי והשמיע דברים שהיה צריך לומר רק אחרי שיפשוט את מדיו. אל מול טבעת של איומים חיצוניים שהולכים וסוגרים עלינו, המשכנו את המחול ההרסני של שנאה והסתה וכוחנות. אחרי הפוגה של חודשיים־שלושה ישראל שוב נקלעה למעגל קסמים שהולך והופך לסחרור.
מדוע איננו מצליחים להתעלות ולהגיע לדו־שיח לאומי ראוי? מדוע הקטבים כל כך חזקים, הכוחות הצנטריפוגליים מתעצמים וישראל נקרעת לגזרים? הסיבה לכך אינה הניסוח המדויק של עילת הסבירות, והסיבה לכך אינה הצעה כזאת או אחרת בנוגע להרכב של הוועדה לבחירת שופטים. הסיבה היא שישראל קרועה עכשיו בין שני סיפורים.
לפי הסיפור האחד, הרוב הימני בעם אינו מצליח לממש את השקפת עולמו כי הוא נחסם על ידי שלושה מוקדי כוח שאינם נבחרים: מערכת המשפט, שירות המדינה והתקשורת. שלטון־העל של שלושת מוקדי הכוח עושה במדינה כבתוך שלו, ומתייחס באדנותיות אל הרוב. העיוות הזה הגיע לשיא ברדיפתו של בנימין נתניהו ובניסיון להפליל ולהרשיע ראש ממשלה נבחר. מסיבה זו, אין מנוס ממהלך חוקתי־משטרי מהפכני שיחזיר את מקור הסמכות ואת מקור הכוח במדינה לידי העם. לכן הרפורמה המשפטית חיונית, לכן נכון לקדם אותה גם בכוח וגם כאשר הסיכונים גבוהים. זהו מאבק על זהותו היהודית של הבית.
לפי הסיפור השני, נתניהו חדל להיות מנהיג דמוקרטי והיה למונרך המאמין שהוא המדינה. שיבוש מערכות גם גרם לכך ששלוש קבוצות של קנאים השתלטו על ישראל אחרי בחירות 2022: המיעוט החרדי־לאומי שואף לכונן כאן ממלכת יהודה, המיעוט החרדי שואף להקים כאן מדינת הלכה והמיעוט הימני הקיצוני שואף לכך שירושלים תהיה לבודפשט וישראל תהיה למדינה שאינה ליברלית. המתקפה של שלושת הזרמים הקיצוניים הללו על מערכת המשפט, על שירות המדינה ועל התקשורת מסכנת את קיומה של ישראל כמדינה יהודית־דמוקרטית. לכן המחאה חיונית, לכן גם האיומים בסרבנות כשרים. זו מלחמה על הבית.
מה שמתרחש כעת הוא התנגשות בין שני סיפורים: חצי עם רואה בהחלשת בית המשפט העליון ציווי דמוקרטי עליון, וחצי עם רואה בה הרס מוחלט של הדמוקרטיה הליברלית. חצי עם רואה במחאה ניסיון כוחני לכפות את דעתו של מיעוט פריווילגי על הרוב, וחצי עם רואה בה מעשה גבורה שרק הוא יציל את המולדת.
שום צד אינו קשוב לסיפור של האחר, שום מחנה אינו פותח את ליבו כדי להבין את הכאב האחר. אלה הולמים באלה כי איננו שומעים, איננו מקשיבים ואין בנו שמץ של חמלה. כל סיפור שבטי סגור בתוך עצמו, ואין בו רצון או יכולת להפנים את הסיפור השבטי האחר. כך הסיפור הישראלי המשותף מתפורר, כך החברה הישראלית מתפרקת. המדינה היהודית־דמוקרטית נשברת.
המסקנה ברורה: אם ההידברות בבית הנשיא תתחדש – וכאשר היא תתחדש – אסור להפקיד אותה שוב בידי פוליטיקאים ומשפטנים. הפעם צריך למסור אותה למספרי סיפורים ולישראלים כלל־ישראליים. רק הנהגה רעיונית ורוחנית אחרת, שתהיה קשובה למשאלות, למצוקות ולצרכים של כל חלקי החברה הישראלית, תוכל לפרוץ דרך חדשה. רק אם נארוג את סיפורי השבטים השונים לסיפור ישראלי אחד, נוכל לעלות מהבור האפל הזה לעבר תיקון.