הנאום של נפתלי בנט בעצרת הכללית של האו"ם היה חשוב מאוד. הוא לא היה חשוב לקהילה הבינלאומית, שהתעלמה ממנו, והוא לא היה חשוב לתקשורת האמריקנית, שלא שידרה אותו, והוא לא היה חשוב לרוב הדיפלומטים באו"ם, שנעדרו ממנו. אבל הוא היה חשוב כדי לפענח את האיש העומד כיום בראש ממשלת ישראל. הוא כבר איננו בנט של הימין, אלא מנהיג לאומי מסוג חדש של דור חדש שמנסה להגדיר את זהותו החדשה בשעה שהוא מנהל את ענייני המדינה.
משפט הפתיחה של ראש הממשלה היה עוצמתי: ישראל היא מגדלור בים סוער. אני מודה שאני מעט משוחד בעניין הזה. בספר שפרסמתי לאחרונה הצעתי שישראל תהיה למדינת מגדלור. באופן מובן, מחממת את לבי העובדה שראש הממשלה אימץ את המושג, דיבר עליו בחדר הסגלגל עם הנשיא ביידן ועכשיו הביא אותו אל האומות המאוחדות. אבל גם בלי קשר להטיה האישית, המושג חשוב. הוא הגרסה העכשווית של "אור לגויים". הוא מבהיר שנפתלי בנט רואה במדינה היהודית מדינת מופת שיש לה שליחות ייחודית בעולם.
גם ההמשך היה מעניין. ראש הממשלה הישראלי הראשון שעוצב במאה ה־21 הגדיר את עצמו על בימת האו"ם כראש ממשלה אזרחי. הוא דיבר על כך שישראל לא צריכה להתעצב על ידי הסכסוך, ואמר שמה שהישראלים רוצים הוא חיים טובים לעצמם ולמשפחותיהם ועולם נכון יותר לילדיהם. בכנות מפתיעה הוא הודה שהתאונה הפוליטית שיצרה את ממשלתו הרבגונית הפכה לשליחות של אחדות. היעד של ראש הממשלה ה־13 הוא רגיעה, יציבות ושפיות.
בעניין הקורונה ניסה בנט להציג משנה סדורה בעלת שלושה עקרונות יסוד: מדינה פתוחה; חיסון מוקדם; הסתגלות מהירה. בלי שאמר זאת במפורש הוא קישר בין סדר היום האזרחי שלו לסדר היום המאחד שלו ולאסטרטגיית החיסון השלישי. בכל התחומים הללו נפתלי בנט החדש הוא איש של החיים עצמם. איש של תנו לחיות בארץ הזאת. הציוני הכללי מודל 2021.
החלק המדיני של נאום ראש הממשלה היה מלבב הרבה פחות. אפשר להבין את האילוצים הפוליטיים שגרמו לכך שלא יאמר דבר בעניין הפלסטיני. אבל השתיקה הרועמת הזאת הייתה מעיקה. היא העידה שבנט ושותפיו טרם הצליחו לגבש אחדות מהותית המבוססת על סינתזה יצירתית. הברית ביניהם היא במידה רבה אקלקטית וחלולה.
בעייתית לא פחות הייתה האמירה של בנט בעניין האיראני, שהייתה מדויקת למדי מנקודת ראות ישראלית ותיארה את המציאות הקשה כמות שהיא, אבל לא אמרה דבר וחצי דבר למי שאינם ישראלים. היא לא עשתה כל ניסיון רציני לשכנע את ראשי הקהילה הבינלאומית שגם להם יש עניין חיוני בבלימתה של תוכנית הגרעין האיראנית. היא גם לא פנתה אל דעת הקהל האמריקנית כדי לנסות לגייס אותה למאבק החיוני על עתיד המזרח התיכון ועתיד העולם החופשי. לכן היא הייתה במובן מסוים פרובינציאלית. והיא החמיצה הזדמנות נדירה להשפיע על המדיניות העולמית ועל דעת הקהל העולמית בנקודת זמן קריטית.
כך שהנאום באו"ם חשף בדיוק מה יש בבנט ומה אין בו. לראש הממשלה המכהן יש ערכיות כלל־ישראלית מרשימה ואינטליגנציה טובה ושפיות חיונית. הוא נבון והוא ענייני והוא לא מגלומני והוא לא רדוף. יש בו פוטנציאל להפתיע כפי שהארי טרומן ולוי אשכול הפתיעו. אבל לראש הממשלה המכהן עדיין אין דרך ואין מצפן. אין לו אמירה גדולה ואין לו רעיון גדול והוא אינו מעורר השראה. לכן ממשלתו היא ממשלה של יום קטנות. ממשלה של מהיום למחר ומהיד אל הפה. היא מיטיבה לתמרן פוליטית אבל אין בה מהות. אין לה זהות. אין לה נשמה.
כך שאם נפתלי בנט חפץ חיים פוליטיים עליו להבין שאופן הפעולה הנוכחי של ממשלתו עתיד למצות את עצמו בתוך זמן לא רב. בשנת 2021 הכול סבבה: התקציב יעבור, הקורונה תיסוג, שותפות האינטרסים תעבוד ועם ישראל ימשיך ליהנות מהשקט שפתאום זכה לו. אבל בשנת 2022 השקט יהפוך לרפש. היעדר ההתמודדות עם אתגרי היסוד של המדינה יהפוך לבלתי נסבל ולבלתי נסלח. וכאשר המציאות האיראנית או הפלסטינית או הכלכלית או הדמוגרפית תכה בעוז, מגדל הקלפים יקרוס.
אמרת מגדלור? מגדלור אינו רק מגדל בטון בקצה המזח. מגדלור הוא מקור של אור. אין ולא יהיה מגדלור ללא אור. ראש הממשלה הצעיר חייב להחליט איזה אור הוא מבקש להפיץ בחשכה. ועליו להתחיל להפיק את האור הזה.