מערכת המשפט צריכה להגביל את עצמה ולתחם את סמכותה. לא כוחות חיצוניים, אלא השופטים והמשפטנים עצמם חייבים לאמץ אתוס מרוסן, מאוזן ומאזן. מצד שני נדרש שינוי יסודי של המערכת הפוליטית, שיציע לישראל איזונים ובלמים שאינם רק משפטיים
את הסרט "גולדה" פותח שחזור מרגש של מעמד רב משמעות. ב־6 בפברואר 1974 התייצבה גולדה מאיר בפני חמשת החברים של ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט שמעון אגרנט. המשמעות האחת של המעמד הייתה בהקשר המיידי של חקר האמת בכל הנוגע למלחמת יום הכיפורים. אבל המשמעות האחרת הייתה עמוקה וארוכת טווח: הרשות המבצעת בישראל הרכינה את ראשה בפני הרשות השופטת. בגלל ההתמוטטות של האמון הציבורי בדרג המדיני, ראש הממשלה נאלצה להפקיד את גורלה בידי נשיא בית המשפט העליון.
רבים מדברים היום על המהפכה החוקתית של נובמבר 1995. אבל האמת היא שהלוחות הטקטוניים של המשטר התחילו לנוע שני עשורים קודם לכן. ועדת אגרנט הייתה הראשונה להציב את המשפט מעל הפוליטיקה. אחריה אילץ היועץ המשפטי אהרן ברק את ראש הממשלה יצחק רבין להתפטר, וּועדת כהן הדיחה את שר הביטחון אריאל שרון. האירועים האלה, יחד עם אירועים פחות דרמטיים, הבהירו שחולשתה של המערכת הפוליטית גורמת להתעצמותה של מערכת המשפט. המהפכה החוקתית היתה שיאו של תהליך בן עשרות שנים שהתחיל כתוצאה מהשבר של מחדל יום הכיפורים.
מאחורי מלחמת העולמות הפוקדת אותנו עומד סיפור שטרם סופר. ביסודה, הדמוקרטיה הישראלית נכה. אין לנו חוקה; אין לנו הפרדה בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת; אין לנו שני בתים מחוקקים; אין לנו בחירות אזוריות. אין לנו גם מסורת דמוקרטית בריטית. מבנה המשטר בארץ חסר איזונים ובלמים. מה שחיפה על הנכות הזאת בשנותיה הראשונות של המדינה היו איכות ההנהגה והאמון של החברה הישראלית בה. שני היסודות הללו קרסו במעוזי התעלה, בחווה הסינית ובעמק הבכא. מאז אמצע שנות השבעים של המאה הקודמת ניצבנו בפני שלטון רב עוצמה שהציבור לא בוטח בו, ביושרתו ובשיקול דעתו. כדי להתמודד עם המצוקה שמנו את מבטחנו במשפט. כוננו בית משפט עליון שאין כמוהו בתבל. הפכנו את היועץ המשפטי לממשלה לעובד המדינה החזק בעולם החופשי. הנחנו למשטרה לחקור ראש ממשלה אחרי ראש ממשלה אחרי ראש ממשלה. ובקיצור: הטלנו על שלטון החוק להיות לבלם היחיד המונע את היווצרותו של שלטון סמכותני, מושחת ואווילי.
בעיה: הגולם קם על יוצרו. מה שנועד לתקן עיוות אחד יצר עיוות נגדי. המערך המשפטי בישראל היה לענק נטול איזונים ובלמים. הענק הזה מבקר ללא הרף את הכנסת ואת הממשלה – אך הרעיון של ביקורת עצמית זר לו. לא תמיד יש בו ענווה ולא תמיד הוא מגלה איפוק. מדי פעם גם הוא שיכור כוח.
יריב לוין מציע פתרון רדיקלי: לאפשר לרשות המבצעת לנצל את השליטה שלה ברשות המחוקקת כדי להשתלט על הרשות השופטת. אבל הפתרון הזה אינו פתרון. הוא יהפוך את הנכות־בכוח של הדמוקרטיה הישראלית לנכות־בפועל, ויכונן כאן סוג של דיקטטורה. גם אבירי שלטון החוק מציעים פתרון רדיקלי: לא לשנות דבר, להגביה את חומות המבצר, להתעלם מרחשי הלב של הישראלים. אבל גם הפתרון הזה אינו פתרון. הוא מחליף את שלטון העם בשלטון־על של פרקליטים ושופטים.
נדרשת גישה אחרת. מצד אחד מערכת המשפט צריכה להגביל את עצמה ולתחם את סמכותה. לא כוחות חיצוניים, אלא השופטים והמשפטנים עצמם, חייבים לאמץ אתוס מרוסן, מאוזן ומאזן. מצד שני נדרש שינוי יסודי של המערכת הפוליטית, שיציע לישראל איזונים ובלמים שאינם רק משפטיים. לחוקק חוקה – מלאה או רזה. להפריד בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת. להעצים ולהשביח את הכנסת. לשנות את שיטת הבחירות. לכפות בחוק דמוקרטיזציה פנימית של המפלגות. להזרים אל הפוליטיקה הון אנושי ערכי וראוי.
במוקדם או במאוחר המשבר יסתיים. לפני בחירות או אחרי בחירות תוקם כאן ממשלת אחדות. לפני מלחמת יום כיפורים שנייה או אחריה, כולנו נתפכח. אבל כאשר נעלה מן הבור האפל, יהיה עלינו לצאת למסע ארוך של ריפוי ושיקום. הפעם לא תהיה ועדת אגרנט שתורה לנו את הדרך. אנו, אזרחי ישראל, נהיה חייבים להשכין שלום בין רשויות השלטון, להשביח את רשויות השלטון – ולחולל תיקון ישראלי.