תחנת הרדיו הצבאית גלי צה"ל הוקמה בספטמבר 1950. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון קבע את ייעודה: להעצים את הביטחון, לחנך את הנוער, לגבש את העם, לקלוט עלייה ולהנחיל את השפה העברית. 15 שנים אחר כך, ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול העניק לתחנת השידור מיפו מעמד ממלכתי. מפקד התחנה יצחק לבני ז"ל הצליח להפוך את כלי התקשורת הצבאי לבעל צביון אזרחי צעיר ותוסס ורלוונטי. מפקד התחנה מרדכי נאור השכיל להרחיב את שידוריה אחרי מלחמת יום הכיפורים והציב אותה במרכז המפה התקשורתית הישראלית.
הסיפור של גל"צ הוא סיפור ישראלי קלאסי. בנקודת המוצא מדובר בארגון נטול הצדקה. אין מדינה מתוקנת בעולם שבה לצבא יש תחנת שידור משלו המשדרת לכלל האוכלוסייה. אין בעולם הנאור אח ורע לתופעה של עיתונאים במדים הכפופים לעורכים במדים הכפופים לגנרלים במדים, שמסקרים את הפוליטיקה של מדינה דמוקרטית ומעצבים את השיח הציבורי. גוף תקשורתי קטנטן שהוקם כדי לשרת את המדינה והצבא בעידן בן־גוריון, היה למערכת תקשורתית רבת עוצמה שכפופה בעיקרון לרמטכ"ל. בכל קנה מידה אובייקטיבי זו אנומליה. אולי אפילו שערורייה.
אבל בישראל כמו בישראל, לאנומליה היו חיים משלה. באופן אירוני ופרדוקסלי השערורייה הייתה לברכה. מכיוון שאין עוד חברה פתוחה כמו החברה הישראלית ואין עוד צבא פתוח כמו הצבא הישראלי – תופעה שהייתה עלולה להיות פשיסטית הייתה לתופעה ליברלית. האתוס הדמוקרטי והמקצועי שיצרו לבני, נאור ויורשיהם התגלה כחזק הרבה יותר מהציוויים הראשונים של בן־גוריון. העיתונאים במדים והעורכים במדים לא היו כפופים לגנרלים במדים. אולי להפך. והרוח ששידרה התחנה הצבאית לא הייתה צייתנית אלא חתרנית, מרדנית, צעירה, מתסיסה ותוססת. כך קרה שבלי שהממסד התכוון לכך, הוא תרם תרומה עצומה לכך שבישראל תהיה עיתונות חופשית ומקצועית, ולכך שבישראל יהיה שידור ציבורי איכותי, ולכך שישראל תהיה מקום של פתיחות וגיוון דעות ודיון ער ושיח סוער.
בעיה: הפתיחות וגיוון הדעות של גל"צ היו מסוג מסוים מאוד. מרבית המשרתים בתחנה היו בניה הצעירים של האליטה הישנה. מרבית השדרנים המובילים היו אנשי שמאל מובהקים. פה ושם ניתן פתחון פה לאיזה אורי אורבך, אבל את קו המערכת הובילו דמויות שההבדלים ביניהם היו כהבדלים שבין רזי ברקאי לרפי רשף וליעל דן. גלי צה"ל לא הייתה באמת התחנה של הממסד הביטחוני. היא הייתה התחנה של הממסד האשכנזי־חילוני־שמאלי. במובן מסוים היא הייתה למשדר רב העוצמה של מרכז הכוח הוותיק שאיבד את השליטה על כנסת ישראל אבל הידק את השליטה על התקשורת בישראל.
כך שבמשך עשרות שנים, גם סיבות טובות וגם סיבות רעות גרמו לכך שהדמוקרטים בישראל השלימו עם העובדה שבמוקד הדמוקרטיה בישראל ניצבת תחנת שידור צבאית. כל עוד ההטיה של גלי צה"ל הייתה בכיוון הנכון, הם היו יכולים להעלים עין מכך שהיא תופעה לא בריאה. כל עוד היא שירתה את היעד העליון, מלחמה בשלטון הימין, היה אפשר להצדיק את קיומו של ארגון חדשות שהמסד שלו בלתי סביר בעליל.
ואז הופיע שמעון אלקבץ. והופיע אמיר אבגי. והופיע יעקב ברדוגו. גם עירית לינור חצתה את הקווים והחלה לשדר דברי כפירה שנונים וחדים. ופתאום גלי צה"ל חדלה להיות התחנה שלנו. היא הפסיקה להיות עושת דברו של העשירון הטרנדי העליון, שהאמת שלו היא האמת העליונה. אפילו חלק מהחיילים המשרתים בה הגיעו מערים ששמן אינו מתחיל בתל ואינו מסתיים באביב. על כן צצה במלוא העוצמה השאלה שמעולם לא נשאלה (ברצינות) בעבר: מי צריך את כאב הראש מרחוב יהודה הימית. מי צריך לשמוע קולות שאיננו אוהבים לשמוע. שהרי אם תחנת השידור הצבאית אינה מחויבת עוד לאשכול הערכים המסוים, הנכון, היא בעצם תופעה לא דמוקרטית – עיתונאים במדים ועורכים במדים הכפופים לגנרלים במדים, כל הג'ז הזה.
בני גנץ, אל תלך לשם. סגירת כלי תקשורת היא בעייתית וחמורה, קל וחומר במקרה הזה – כאשר מעשה הסגירה אומר שמה שהיה ראוי כשמפקדי גל"צ היו לבני, נאור, בן־ישי, שי, שלונסקי, טוניק ודקל אינו ראוי כשמפקד גל"צ הוא אלקבץ. את גלי צה"ל צריך להשביח ולשפר. את המעמד של גלי צה"ל במדינה דמוקרטית צריך להסדיר. אבל את תחנת הרדיו הישראלית גלי צה"ל אסור בשום אופן לדומם.