האם הממסד המשפטי מוכן להודות שמטוטלת האקטיביזם הרחיקה לכת?
אני מבין מה לא. לא לשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים. לא לפסקת ההתגברות. לא להכפפת היועצים המשפטיים לשרים. לא לצמצום עילת הסבירות. לא להפרדת תפקיד היועמ"ש מתפקיד פרקליט המדינה. לא לשינוי שיטת הסניוריטי. לא לוועדת החקירה בעניין פגסוס. לא למועמדות השופט אלרון לנשיא בית המשפט העליון. לא להתערבות נאשם בפלילים בבחירת שופטיו. לא לניסיון של שר המשפטים להשתלט על מערכת המשפט. לא לביטול הפרדת הרשויות. לא לשלטון של רשות אחת ושליט אחד. לא להונגריה. לא לפולין. לא לטורקיה. לא למהפכה המשטרית ולא לדיקטטורה.
אבל אני עדיין לא מבין מה כן. האם "הציבור הנאור" בישראל מוכן להיות קשוב לציבור הרחב בישראל ולהבין את הכאבים, המצוקות והטענות שלו? האם המיעוט הליברלי מכיר בכך שהרוב השמרני ניצח בבחירות? האם הממסד המשפטי מוכן להודות שהמטוטלת של האקטיביזם המשפטי הרחיקה לכת ושיש להחזיר אותה בזהירות אל המקום הראוי? האם שלטון החוק מוכן לעשות חשבון נפש ובדק בית ולהודות בטעויות? האם הרשות השופטת מכבדת את הרשות המחוקקת גם כשאינה אוהבת את הרוח הנושבת במסדרונותיה ובמליאתה? האם ראשי האופוזיציה מוכנים להידברות אמיתית שתוביל לפשרה אמיתית? האם מעבר להתנגדות יש גם חזון חיובי, מכיל וכלל־ישראלי? ובקיצור: מה כן, חברות וחברים? מה כן?
כותב שורות אלה הוא מתנגד נחרץ של המהפכה המשפטית והזהותית שהשיק שר המשפטים ב־4 בינואר 2023. לא היה בתולדות ישראל מעשה ממשלי הרסני כמו המעשה המהפכני הזה שקרע את החברה, פגע בכלכלה, שחק את הביטחון והביא את ישראל לסף תהום. אבל כותב שורות אלה מלווה זה רבע מאה את הוויכוח הנוקב בדבר מקומו של המשפט בדמוקרטיה הישראלית. במו אוזניי שמעתי את הביקורת של רות גביזון (1999) ואת האזהרה של משה לנדוי (2000) בעניין המהפכה המשפטית של אהרן ברק. אני זוכר את שיצחק רבין, טומי לפיד ומנהיגי מפלגות המרכז חשבו על עוצמתו היתרה של בג"ץ. ואני יודע שצורת המשטר שנוצרה בישראל בעשרות השנים האחרונות יוצאת דופן בעולם החופשי. אני זוכר שההגדרה הבסיסית של דמוקרטיה איננה שלטון השופטים אלא שלטון העם.
למשבר 2023 יש שתי קומות. בקומה הראשונה הוא אכן מביא לידי התנגשות חזיתית כוחות סותרים בחברה הישראלית. מתנהל כאן קרב איתנים בין ליברלים לשמרנים, בין חילונים אדוקים לדתיים אדוקים ובין יהודים אוניברסליים ליהודים שבטיים. אי אפשר לטייח יותר. אי אפשר לטשטש את ההבדלים התהומיים ואת הפערים המהותיים. נדרשת קבלת החלטות חדה וברורה בדבר עשרת הדיברות של הישראליות.
אבל בקומה השנייה המשבר הוא במידה רבה מיותר. לא בלתי אפשרי להגיע להסכמה רחבה על כך שבמקום מהפכה משטרית קיצונית תיושם כאן רפורמה מתונה והדרגתית. בהחלט אפשר להתאחד סביב ההבנה שאסור לערער את יסודות מבצר המשפט, אבל יש לחולל בו תיקונים. אלא שכדי להתקדם בכיוון הנכון שני הצדדים חייבים לקבל החלטות קשות ואמיצות. מצד אחד השמרנים חייבים לחזור ל־3 בינואר 2023 ולהבין שתוכנית לוין הייתה טעות מחרידה. עליהם לחזור בהם מהכוונה להטות את כללי המשחק ולסכן את זכויות האדם ולכונן כאן עריצות רוב. מצד שני, הליברלים לא יכולים להמשיך לצעוק אך ורק לא ולא ולא. עליהם לומר מה כן. מה הם השינויים המהותיים שהם מוכנים לקבל על עצמם כדי להסדיר את מערכת היחסים בין רשויות השלטון לבין עצמן ובינן לבין אזרחי ישראל.
לדמוקרטיה אמיתית יש חמישה יסודות: קבלת הכרעת הרוב; מתן כבוד למיעוט; שמירה על כללי המשחק; הגנה על זכויות האדם; שלטון החוק. הבעיה של השמרנים בישראל היא שהם מייחסים חשיבות־על ליסוד הראשון ושוחקים את ארבעת האחרים. הבעיה של הליברלים בישראל היא שהם מייחסים חשיבות־על לארבעת היסודות האחרונים ומבטלים את הראשון. רק על בסיס ההכרה של שני הצדדים בחיוניות של חמשת היסודות נוכל לסיים את המשבר העמוק והמסוכן שאנו נתונים בו. ורק אז נוכל להתקדם יחד לקראת הכרעה בנושאי הליבה של זהותנו.