שעה אחרי יציאת השבת אני פונה לרחוב המדע שבפארק המדע ברחובות וחולף על פני רחוב פרופסור פקריס (אבי המחשוב הישראלי) ועל פני רחוב פרופסור ברגמן (אבי תוכנית הגרעין הישראלית) וממשיך עד אולמי קולוניה, אולם שמחות. במגרש החנייה המאולתר, על קרקע בוצית, אין מרצדס או לקסוס לרפואה. קיה וטויוטה ורנו ופיג'ו ועוד קיה. עמישראל. ושעתיים לפני שהמנהיג אמור להגיע, מאות כבר עומדים בקור אל מול המגנומטרים של היחידה לאבטחת אישים. זה לא נכון שאין כאן אשכנזים, צוחק לעברי אדם מבוגר בעל פנים עגולות וחייכניות. הנה אני אשכנזי ואתה אשכנזי ויש כאן עוד שניים. ארבעה מתוך שלוש מאות. וחוץ מזה גם יש פה רוסים. רוסים זה אשכנזים או לא אשכנזים?
אדם עדין למראה העומד לידי בתור מזהה אותי ואומר לי שלעומת העמיתים שלי, אני דווקא הגון. והוא מציג את עצמו: משה יפרח. ומציג את בנו. הביא את בנו איתו כדי שישמע את המנהיג הכי חזק והכי כריזמטי והכי עוצמתי של מדינת ישראל. משה נולד בתל־אביב, שירת בצנחנים, היה יהלומן בלוס־אנג'לס, חזר לחולון, עבר לקריית־עקרון ולא מזמן סגר את חנות הפרחים שלו ברחובות החדשה. תמיד היה ביבי, אבל לא פעיל. עד שערב אחד, לפני כחצי שנה, צפה במהדורות השבת בטלוויזיה שבהן דיברו על שלושת כתבי האישום. ופתאום הוא אמר לעצמו ראבק, מה הולך פה. הרי הפרקליטים האלה והעיתונאים האלה ממש צולבים את ביבי בכיכר העיר כמו שצלבו את ישו. הוא נותן את החיים שלו בשביל המדינה והם תוקעים לו מסמרים בגוף. אשכרה שופכים את דמו. ובמין הנאה כזאת. עם אש בעיניים וחיוך רע על השפתיים.
רק בגלל זה יפרח נכנס לפייסבוק. ואחר כך לטוויטר. והחליט לכנות את עצמו "צבא העם". כי בפוסטים ובציוצים שהוא מעלה, הוא יכול לספר מה באמת קורה במערכת המשפטית שבה חבר מביא חבר וכולם חברים של כולם. והוא יכול לספר מה באמת קורה בין שי ניצן לאביחי מנדלבליט ובין אביחי מנדלבליט לבין גבי אשכנזי. ומה מסתתר מאחורי המסכה כחולת העיניים של כחול לבן. את כל מה שהתקשורת לא מדווחת עליו, הוא מפיץ ברשתות. חושף את הצביעות של השמאל. חושף את המוסר הכפול של השמאל. וזוכה ליותר ויותר תהודה. כי עם ישראל לא פראייר. לאט־לאט עם ישראל יוצא משטיפת המוח שעשו לו. ומהאדישות שהכניסו בו. ומה שקרה ליפרח בקטן עם צבא העם קורה עכשיו בגדול עם הקמפיין של נתניהו. בהתחלה גל קטן, אחר כך גל בינוני, עכשיו נחשול. והכול דווקא בגלל התקשורת. שמאחדת אנשים מאחורי נתניהו. כי השמאל מדבר גבוהה־גבוהה על דמוקרטיה, אבל השמאל מונע משנאה. נקודה. וכשהעם רואה את השנאה הזאת, העם נדלק. הוא בוער. ביום שני בשבוע הבא העם ינקום בפרקליטות וינקום בתקשורת ויביא לנתניהו מתנה של קרוב ל־60 מנדטים.
בתוך האולם עצמו מסכי ענק שעליהם הפנים המוכרות: נתניהו – מנהיג לעתיד בטוח. ומאות כיסאות שעליהם שלטי קרטון מודפסים: לעולם לא תצעד לבד, נתניהו. אבל מה שצד את עיניי הוא דווקא שלט גדול מעוטר דגלונים, שנכתב עליו בכתב יד עגול ויפה – הדם של המנהיג שלי אינו הפקר. כל העניין כולו במשפט אחד: המנהיג; שלי; הדם; הפקר. וכשאני מוצא לי כיסא פנוי בפינה רחוקה של האולם, ניגש אליי כורש חנניה ואומר לי שמה שאני רואה מסביב דומה לבחירות שבהן מנחם בגין התעורר אחרי תקופה ארוכה של תרדמת וירד לשטח והבעיר אש – וניצח. כך בדיוק גם כעת. נתניהו סוף־סוף הבין שהוא חייב לרדת אל העם ולגעת בעם ולהבעיר אש. כי כולם כאן מבינים שאם נפסיד בבחירות, נחזור אל הימים האפלים של לפני המהפך.
מי זה אנחנו, אני שואל. יהדות המזרח, כורש עונה. מה שבגין עשה הוא ליצור ברית בין הנסיכים לבין בני השכונות ובני המעברות. אבל הנסיכים לא ידעו לנצל את מגש הכסף שהגיש להם. הם בעצם חברו לשמאל. לכן הם נפלטו מהליכוד והיו לעפר ואפר. כך שהיום הליכוד הוא כמעט כולו בניהם של בני השכונות ובניהם של בני המעברות. והם כולם חייבים חוב עצום לבגין. איפה הייתה העדה המרוקאית בשנות השבעים ואיפה היא היום? המהפך של 1977 פתח בפניה את הכנסת, השלטון המקומי, ההשכלה הגבוהה, התרבות, הספורט, המוזיקה. והחשש הגדול הוא לאבד את כל זה.
יהדות המזרח אינה גזענית, אומר כורש. לא מעניין אותה מה הרקע של השליט ומה המוצא של השליט. אין מחשבה כזאת שבגלל שאני מזרחי, אני אצביע מזרחי. לכן, למרות שנתניהו הוא מרחביה, העם של הליכוד מזדהה איתו. הוא רואה בו את היורש היחיד של בגין. ודווקא בגלל שהנסיכים והשמאל רואים בו אאוטסיידר, יהדות המזרח תומכת בו עוד יותר. והאנשים שמתאספים כאן באולם מרגישים שעכשיו יש חונטה של גנרלים ופרקליטים ועיתונאים אשר מנסה להפיל את ביבי כדי לפגוע בנו. הבחירות האלה הן בחירות של ביבי נגד החונטה. ושל העם נגד החונטה. והתחושה שלי טובה. יש מומנטום כמו ב־1981. אני מאמין שגוש הימין יגיע ל־61 מנדטים.
כך חושבת גם סוזן מדר. שהייתה לה מסעדת פועלים ביבנה ואחר כך עבדה בעיריית יבנה ובין לבין הייתה למעין אייקון של הליכוד הביביסטי. ראש הממשלה צריך להיות מורם מעם, סוזן אומרת. ובישראל של היום רק נתניהו מורם מעם. מנהיג כמו ביבי יש אחד בדור. הוא אינטלקטואל, הוא רואה למרחקים ויש לו זיכרון פנומנלי. הוא גם חזק וגם יודע להעביר מסר. והוא מגיע ממשפחה אריסטוקרטית: אבא פרופסור, שלושת הבנים בסיירת מטכ"ל, אנגלית יותר טובה משל טראמפ. דווקא בגלל זה השמאל שונא אותו. ושותה את הדם שלו בקשית. כי הם רגילים להתנשא עלינו. דודו טופז אמר צ'חצ'חים, תיקי דיין אמרה אספסוף מהשוק, יאיר גרבוז אמר מנשקי קמעות. וגילה אלמגור אמרה שגנבו לה את המדינה. ראש המוסד הזה אמר שהמוסר שלנו בגובה דשא. אז אתה מבין שההתנשאות שלהם מרקיעה שחקים. בעיניהם אנחנו פרימיטיביים. חלולי מוח. עגלים. מין עדר כזה. אז אני אומרת להם, לפחות לעדר שלנו יש רועה חבל על הזמן. רועה שכל פרנסי העולם ממתינים למוצא פיו. רועה ששווה יותר מכל רועה מזויף שאתם מנסים להביא.
ואני יודעת בדיוק למה אתם רודפים אותו, ממשיכה סוזן. זה לא בגלל משהו שהוא עשה בבזק או וואלה, אלא בגלל שיש לו שיעור קומה. זה בגלל שהוא לא נכנע לכם. לא עושה את מה שאתם אומרים לו לעשות. ועומד חזק מול אובמה. עומד חזק מול הערבים. עומד חזק גם מול התקשורת. למרות מה שהוא חוטף. בוקר וערב הוא חוטף. אז האם הוא צדיק? אין אף אחד שהוא צדיק. או אפיפיור. אין טלית שכולה תכלת. אבל את ביבי רודפים לא בגלל שהוא מושחת, אלא בגלל שהוא עִם העם. הוא הגאווה של העם. ואותי זה מאוד־מאוד מכעיס. ומה שהכי מכעיס אותי זה שהם גרמו לי לשנוא אותם. אני לא מאמינה בשנאה. רק אהבה מביאה אהבה. אבל כשאני רואה איך הם פוצעים את המנהיג שלי, אני שונאת אותם. ואני רוצה שאחרי שננצח נבוא איתם חשבון. ועכשיו ברור לי שננצח. יהיה מרד גדול של העם בבחירות האלה. תהיה מהפכה גדולה של העם נגד ההפיכה השלטונית. ליכוד 36, אני אומרת. גוש הימין 62.
***
האם הם צודקים? שישים או שישים ואחד או שישים ושניים מנדטים? לטוב ולרע, כאן נמצא הבייס. אשר מעיד על גובה הטמפרטורות בליבת הבייס. ולא בהכרח על היקפו. אלא שפה, באולמי קולוניה, שעתיים אחרי צאת השבת, התמונה היא חד־משמעית. שלוש המאות שבתור היו לאלף. המגנומטרים של היחידה לאבטחת אישים לא עומדים בקצב. המונים גודשים את אולם השמחות שהוסב הלילה למעין כיכר עיר. והנה ההמנון של התנועה: הליכוד הוא בלב, הליכוד הוא בראש, הליכוד זה נכון. והנה ההמנון של המנהיג: בנימין ידיד השם, ישראל תעמוד לימינך, משונאים אל תתרשם, בטוחים שהצדק איתך. והנה להקת החימום: יואב קיש, יואב גלנט, אבי דיכטר, ציפי חוטובלי, ישראל כ"ץ, מירי רגב. והרכש החדש, הנוצץ – ניר ברקת. והכוכב החדש, העולה – אמיר אוחנה. ושוב: הבית שלי, הדרך שלי, הליכוד זה נכון. ושוב: עשית אותנו אימפריה. והצלמים, המאבטחים. המתגודדים באייפונים נישאים. רעיית ראש הממשלה. ראש הממשלה. אשר בחליפה שחורה ובעניבה אדומה מתקבל על ידי הקהל כמושיע.
קשה להאמין שהאדם הכובש כאן את האולם יעמוד בעוד שלושה שבועות בפני בית משפט בירושלים. ויואשם במרמה. ויואשם בהפרת אמונים. ויואשם בקבלת שוחד. עבירות שהעונש המצטבר עליהן עלול להגיע לשבע שנות מאסר. אלא שכאן הן אינן קיימות. התאדו ואינן. לא משפיעות כלל על המאזינים אשר צמאים לכל מילה ולכל מחווה. ושרים ביבי, ביבי, ביבי מלך ישראל. חי חי וקיים. והן לא ניכרות כלל על הגבר בן השבעים אשר צועד הלוך ושוב על הבימה כפרפורמר אנרגטי ועוצמתי בן עשרים. אשר המיקרופון בידיו. והקהל בידיו. והוא עושה בשניהם כרצונו.
נוסחת נתניהו די פשוטה: תחת הנהגתו ישראל הפכה למעצמת גז, מעצמת סייבר, מעצמת חקלאות, מעצמה ביטחונית, מעצמה מדינית ומעצמה מודיעינית. בשנות שלטונו שכר המינימום והשכר הממוצע והיצוא והתיירות וההכנסה לנפש הגיעו לשיא של כל הזמנים. עברנו את יפן וכנראה עברנו גם את בריטניה. ואל מול כל הלחצים של ממשלים אמריקניים עוינים ושל כוחות עולמיים מסוכנים הוא עמד. אבל הם? הם לא יעמדו בפני שום לחץ. אפילו מעימות טלוויזיוני גנץ פוחד. והם התנגדו לכול. התנגדו לגז והתנגדו לגדר והתנגדו ליציאה מההסכם עם איראן. כי הם שמאל חלש. ופושט רגל. ונחקר. אשר כולו תפאורה והסוואה ומשרדי פרסום וטלפרומפטרים. בעוד שאצלנו בליכוד מדברים מהנשמה. הטלפרומפטר הוא בלב ובשכל. מה שהם מנסים לעשות הוא לעצור את העשייה הכבירה שלנו. חמישה בכירים בכחול לבן שקועים עד הצוואר בפרשיות שחיתות. אבל אותם לא חוקרים. למה? אתם יודעים: לא ביבי, לא חוקרים. יש פה הטיה חמורה מאוד. הם רוצים לקבוע את גורל המדינה באמצעים פסולים. אבל אנחנו לא ניתן להם. רק העם מחליט. אנחנו נחליט. ליכוד אחד גדול מול כל השמאל.
כך שהטקסט הוא לא גאוני. הרטוריקה לא צ'רצ'יליאנית. נאום־רחובות איננו נאום־גטיסברג. ובנתניהו גם אין הרגשיות היהודית החמה שהייתה בבגין. תחת זאת הוא מדבר כמורה אל תלמידיו. וכרב אל חסידיו. מלמד את האמת (כפי שהוא רואה אותה) ומפרש את המציאות (כפי שהוא מעצב אותה) ומורה את הדרך. כאשר אל תוך דבריו שזור סרקזם דק – אך אכזרי. וכאשר דבריו נאמרים כמו בדו־שיח חי עם הקהל. שאליו נתניהו קשוב מאוד. ושאותו נתניהו מעצים מאוד. יוצר את התחושה שאין בישראל אלא את נתניהו – ואת העם. המנהיג והכלל. הרועה והנוהים אחריו.
כך שכאשר אני נסוג מהקהל ועולה על כיסא גבוה המאפשר לי להתבונן בדו־שיח המתנהל בין נתניהו לאוהדיו, נדמה לי שאני מתחיל להבין מה קורה כאן. העוצמה האינטלקטואלית והאישיותית של ביבי מגמדת גם את שותפיו, גם את יריביו וגם את תומכיו. האיש מצליח ליצור תחושה של ענק בעיירה. ואת העיירה הזאת, ישראל, הוא מרומם ומקטין בו זמנית. הוא גם עושה אותה אימפריה, כפי שזילבר שר, וגם עושה אותה לחצר הביזנטית הקטנה שלו. שבה אין עוד איש מלבדו. ואין עוד מוסד מלבדו. ואין עוד ערך פרט לערך הסגולי והייחודי שלו. ואולם תומכיו של נתניהו חשים שהוא מעצים אותם בכך שהוא ממלא בו זמנית שני תפקידים: גם ראש הממשלה וגם מנהיג המהפכה. גם האיש אשר מביא לישראל עוצמה וכבוד ויקר וגם האיש אשר נוטל את האדנויות מהאדונים הקודמים, השנואים.
כך שביבי הוא גם המגן מפני האליטות, גם הנוקם באליטות וגם הקורבן של האליטות. הקדוש המעונה. השאהיד. והקוקטייל העז הזה יוצר תחושה של הזדהות עמוקה איתו. כשרודפים את נתניהו רודפים אותי. רק־לא־ביבי הוא רק־לא־אני. רק־לא־המזרחי. רק־לא־המסורתי. רק־לא־היהודי־הישראלי הפשוט והנאמן והחם והטוב שמדינת תל־אביב מסרבת להכיר בו ולכבד אותו.
***
שבעים שעות אחר כך בנימין נתניהו מגיע אל מגדל־העמק, המכוסה כולה בכרזות של – ליכודניקים, צאו להצביע, הניצחון תלוי רק בכם. ובכרזות של – נתניהו תוכנית המאה, גנץ החמצת המאה. ובכרזות של – שומרים על ביבי, מצביעים ש"ס. מדינה יהודית. עוצמה יהודית. התפרצות אדירה של תסיסה פוליטית ושל געש לאומי־ימני העולה מתוך הפריפריה הישראלית.
ובנימין נתניהו מתייצב בבניין הישן של המרכז הקהילתי על שם הלנה רובינשטיין ואומר: משהו לא טוב קורה אצל בני גנץ. אני לא מדבר על בעיית דיבור. אני מדבר על מיקוד, התמקדות וחדות של המחשבה. אלה לא דברים של מה בכך. ואני אומר באחריות, משהו לא טוב קורה שם, נתניהו קובע. בה בשעה הליכוד מפיץ ברשתות החברתיות סרטון ויראלי חדש המביא את גנץ מגמגם וגנץ מהסס וגנץ טועה. מה לא בסדר עם בני גנץ? מערכת הבחירות 2020 יורדת אל תהום תחתיות.
אבל בינתיים, באולם הקטן של תיאטרון יהלום בלב המנהטן של רמת־גן, קהל מעורב למדי – מבוגרים וצעירים, גברים ונשים, אשכנזים ומזרחים – ממתין לבני גנץ. ועל הבימה שני תצלומים אלקטרוניים גדולים של בני גנץ: חייבים להתקדם. וסרטונים שבהם בני גנץ אומר שהעם היהודי הוא פלא ומדינת ישראל היא נס וחייבים למנוע כאן את ההתבססות של שלטון אפל. פס הקול מחריש אוזניים: כחול לבן כי הגיע הזמן. מנצחים בגדול, ישראל לפני הכול.
באנשים שאני פונה אליהם אין עסיסיות של ליכודניקים או להט של ליכודניקים. אבל בניגוד לדימוי, הם לא אמידים ולא יחסנים ולא מתנשאים. מרביתם בני מעמד הביניים הישראלי. חוליות מחוליותיו של עמוד השדרה הישראלי. ובכולם חרדה שקטה לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית. בכולם כיסופים עמוקים אל הממלכתיות הישראלית. מה קורה לנו, אומר לי מהנדס מבוגר מגבעתיים. מאיפה כל השנאה הזאת, מדוע נתניהו מסית ומשסה וקורע אותנו לגזרים. אם ביבי ייבחר הפעם, ילך עלינו, ממשיך סטודנט מבר־אילן. אני ממש לא שמאל אבל אני פוחד ממנו, הוא אומר, כי אם נתניהו ינצח בבחירות האלה הוא באמת יהפוך לארדואן. הבעיה היא שהקמפיין לא די חזק, דואגת יוצאת קיבוץ. בני בחור מצוין אבל מסע הבחירות מנומנם. אני לא מבינה מדוע שלושת הרמטכ"לים האלה ויאיר לפיד לא נלחמים. מדוע הם נותנים לביבי לעשות להם בית ספר.
ובאמת, כאשר אני מסתכל סביב על האולם אשר הולך ומתמלא, אני רואה גם את מעלותיה וגם את חולשותיה של כחול לבן. מצד אחד, ההישג אשר גלום בהקמתה של מסגרת פוליטית גדולה כל כך בזמן קצר כל כך, הוא פנומנלי. יש מאין נוצרה כאן חלופה שלטונית. והאנשים טובים, הערכים טובים, הכוונות טובות. אבל אין כאן קהילה פוליטית מגובשת. אין כאן זהות ברורה. אין עומק. יש דבר מה מאולץ ומלאכותי במיזם. עדיין אין מדובר במפלגה חיה אלא בהפקה. אשר עושה מאמץ גדול לשדר אנרגיה, אופטימיות, תנועה. ומשמיעה את השיר תותים ומשמיעה את השיר מתנות קטנות ומשמיעה שוב ושוב את כחול לבן כי הגיע הזמן. ומעמידה בחזית הבמה חבורת בני נוער המנופפים בדגלים. ומתופפים בתופים. וקוראים בקול גדול הו־הא מי זה בא ראש הממשלה הבא.
לא, בחיים עצמם בני גנץ איננו מגמגם ואיננו מהסס ואפילו איננו טועה. וכשהוא עולה בז'קט אפור ובחולצת לבן פתוחה אל הבמה ברמת־גן, הוא מפתיע אפילו את אוהדיו. לא רק שמשהו לא טוב איננו קורה לו – אלא משהו טוב מאוד קורה. ההתקפות של נתניהו מחדדות אותו. ההכפשות של הליכוד ממקדות אותו. ללא טלפרומפטר וללא דף מסרים וללא פיסת נייר הוא במיטבו. וכאשר הוא מתייצב מאחורי הפודיום ומגביה את המיקרופון כדי לקרבו אל פיו, מתחיל מופע שהוא ההפך המוחלט של מופע נתניהו. גנץ הפקות גאה להציג: המנהיג כדמוקרט. הגנרל כאזרח. המועמד כבן־אדם.
הקונטרסט בין גנץ לנתניהו מהפנט. בעוד ביבי מנצל את סידורי האבטחה כדי לשמר מעמד קיסרי נישא ומרוחק – בני יורד אל האולם ומתחבק עם אנשים ומדבר בגובה העיניים. בעוד ביבי נושא נאום בנוי לתלפיות, בני פותח את הערב לשאלות ועונה עליהן ומנהל דו־שיח. בעוד ביבי מדבר על הם ומדבר נגד ההם, בני מבקש מתומכיו לא להכליל ולא להשמיץ את הליכוד. בניגוד לנתניהו, אין לו רקורד של ראש ממשלה להתגאות בו. ואין לו העומק האינטלקטואלי והעושר ההיסטורי וההילה הבינלאומית. אבל על כל החולשות הללו גנץ מפצה בחן כובש של רמטכ"ל אנושי. של מנהיג כלל־ישראלי. של פוליטיקאי נטול פוליטיקה אשר מייצג איזה צירוף לא שגרתי של יהדות ונאורות, לאומיות ודמוקרטיה, ביטחוניות וחברתיות. אין כאן גאונות אבל גם אין כאן סרקזם. אין טראמפ־ואני אבל גם אין ציניות. ואין אכזריות. כאן מתנהלת שיחת טאון־הול אמיתית בין האזרחים והאזרחיות שבאולם לבין האזרח הגבוה העומד על הבמה ומבקש את אמונם. ורוכש אט־אט את אמונם. כובש את אהבתם.
חשבתי שאני מכיר את בני גנץ. על מעלותיו וחסרונותיו. אבל ימים ספורים לפני הבחירות, כאשר הקמפיין שלו במשבר, גנץ מפתיע גם אותי. ומפתיע את היושבים מסביבי. דווקא בשיא הלחץ הוא מפגין נינוחות. דווקא תחת אש הוא מגלה קור רוח. והוא תוקף את ביבי בנחרצות אבל מהר מאוד יוצא מתחומיו של הרק־לא־ביבי. וחושף סוג של תפיסת עולם. ומראה שליטה בחומר. מוכיח כמה הרבה למד מאז קפץ למים הפוליטיים. ושוחה. אפילו נהנה לשחות. קודם כול חינוך, הוא אומר. היעד הוא מערכת החינוך הציבורית הטובה ביותר ב־OECD. אחר כך בריאות. היעד הוא מערכת הרפואה הציבורית הטובה ביותר ב־OECD. ומהפכת תשתיות. אשר תציל את גוש דן משיתוק ותעביר רבע מהאוכלוסייה לגליל, רבע מהאוכלוסייה לנגב. והגנה על הדמוקרטיה, כמובן. שינוי נכון של שיטת המשטר. מציאת שיווי משקל בין שלוש הרשויות. ודאגה לאזרחים הוותיקים. ומניעה של מדינה דו־לאומית. ומניעה של איראן גרעינית. אבל מעל הכול: להקים קבינט של פיוס לאומי כדי שנחיה זה ליד זה, ולא נריב זה עם זה. כי כשנופל טיל בדרום, הוא לא שואל אם אתה ליכודניק או שאתה כחול לבן. וכשאנחנו נולדים וכשאנחנו מתים אנחנו לא עושים זאת לפי השתייכות פוליטית. אז הגיע הזמן להפסיק עם השיסוי ועם ההסתה והפילוג. כי חוסן לאומי זה לא רק מטוסים וטנקים וסייבר. שבזה אני מבין, חותם גנץ. חוסן לאומי זה להחזיר את התחושה של עם אחד.
הקהל קם לתשואות ממושכות בעמידה. רבים פעורי פה. גם אני. אין שום דמיון בין המתראיין החיוור והנואם הקורא מהטלפרומפטר ובין הישראלי המשוחרר והאנרגטי המקרין תקווה על הבמה. מה שגורם ליושבים לידי לרטון בשמחה: איזה כוכב הוא אבל איזה מין יועצים יש לו. מדוע הם לא מראים אותו בתקשורת כפי שהוא? הלוא אם היה מופיע בכל מקום כפי שהוא מופיע כאן, הוא היה לוקח את ביבי בהליכה.
ומה שגורם גם לי לחשוב שאולי אין זה מקרי שבתוך 11 חודשים יש לנו כאן שלושה סבבים של בחירות. מכיוון שהקרב הוא בכל זאת קרב איתנים. לא בין נתניהו לגנץ. אלא בין כל מה שנתניהו מייצג לבין כל מה שגנץ מייצג. בין המלוכה של ביבי לבין הממלכתיות של בני. בין היהדות של הליכוד לבין הישראליות של כחול לבן. בין שתי הזהויות השונות של ישראל 2020. אשר לא הצליחו לדבר זו עם זו. ולא הצליחו להתפייס זו עם זו. לא הצליחו אפילו להבין זו את זו. ועל כן הן מנסות להכריע זו את זו. להכות, להביס, להשפיל. אבל מכיוון שהן פחות או יותר שוות־כוח, הן מתקשות לעשות זאת. והן חובטות זו בזו עד זוב דם. עד קהות חושים. עד מלחמת אחים. שאותה ב־3 במארס חייבים לסיים. חייבים.