בין הניצחון במלחמה לטובתו של עם ישראל ניצבים ממסדים מאובנים

לפני כחמש שנים נשאלתי בהרצאה מה הם לדעתי האתגרים הגדולים ביותר הניצבים בפני ישראל. עניתי את שעניתי תמיד: איראן, חיזבאללה וחמאס, המדינה הלא מתפקדת, החברה השסועה, וההתפוררות של הסיפור המשותף. אבל כשסיימתי לומר את המובן מאליו, עצרתי לרגע, חשבתי והוספתי אתגר: לסיים את עידן נתניהו בשלום. עלינו להיפרד מראש הממשלה המכהן ללא מלחמת שבטים וללא מלחמת אחים וללא אלימות.

ישראל לא התמודדה כראוי עם אף אחד מהאתגרים: איראן עלתה, חיזבאללה התעצם וחמאס תקף. המדינה עדיין לא מתפקדת, החברה שסועה והסיפור המשותף טרם נכתב. עידן נתניהו לא הסתיים בשלום. לא נפרדנו מראש הממשלה המכהן בעוד מועד ללא מלחמת שבטים, מלחמת אזרחים ומלחמה כוללת. כאשר עלינו להתמודד בקיץ הזה עם איום קיומי שלא ידענו כמותו מאז קיץ תש"ח, עלינו להבין לא רק מה הם האתגרים החיצוניים המכתרים אותנו; עלינו לראות נכוחה גם את התופעות הפנימיות המכשילות אותנו, מהם הגורמים שלא מאפשרים לנו לעשות את שאנחנו חייבים לעשות כדי להתעשת, להתאחד, להתגייס – ולהוביל את האומה לניצחון.

הגורם הראשון הוא בנימין נתניהו. כמי שנאבק במשך 27 שנים בשנאת נתניהו, עליי לקבוע בצער שנתניהו עושה ככל יכולתו להצדיק את השנאה כלפיו. כמי שהתנגד ועדיין מתנגד לרדיפתו, עליי לומר בכאב שנתניהו חצה כל קו אדום. אין אדם הגדול מעמו, אין מנהיג הגדול ממדינתו. הניסיון להפוך את הרפובליקה הישראלית למונרכיה צרפתית הוא בלתי נסלח. האתוס של "המדינה היא אני" הוא רעל שממוסס את החוסן הלאומי. אי אפשר לנהל מלחמה כהלכה כשהמפקד העליון הוא בעל יכולת אסטרטגית בינונית ויומרה היסטורית חסרת כיסוי, שלא מספק הצלחות ולא לוקח אחריות על כישלונות. בין הניצחון במלחמה לטובתו של עם ישראל ניצב נתניהו.

הגורם השני הוא הקנאים. האם לא למדנו דבר מההיסטוריה שלנו? האם איננו זוכרים אילו אסונות המיטה עלינו הקנאות בבית ראשון ובבית שני? ללא בושה מתייצבים היום בליבת הממשל מנהיגים שאינם מבינים כלל את המציאות העולמית, האזורית, הביטחונית והכלכלית. הם גם מנותקים לחלוטין מהערכים ומהאמונות של הרוב המכריע בעם היהודי. הקנאים הללו – שמתכחשים למציאות – מובילים אותנו בעיניים פקוחות לאסון. דמגוגיה מופקרת מחליפה מחשבה מסודרת, הצהרות מתלהמות באות במקום תובנות אסטרטגיות. האיוולת הפופוליסטית חוגגת. בין הניצחון במלחמה לבין טובתו של עם ישראל ניצבים הקנאים.

הגורם השלישי הוא הקיצונים, אלה שההתנגדות המובנת שלהם לקנאות העבירה אותם על דעתם והפכה לקנאות־נגד. אלה שהביקורת המוצדקת שלהם על נתניהו הפכה לכפייתיות מוחלטת. במקום להבין שעלינו להתאחד ולהתלכד מול חמאס, חיזבאללה ואיראן, הם ממשיכים לנהל מערכה פנימית חסרת עכבות וחסרת תוחלת. הרי הכשל הראשון של "רק לא ביבי" הוא בכך שהוא מחזק ומעצים ומנציח את נתניהו. הכשל השני הוא שאינו מאפשר אחדות לאומית אמיתית מול סכנה קיומית. הכשל השלישי הוא שאינו מאפשר התבוננות מפוכחת במציאות ופעולה רציונלית וממוקדת נגד אויבים המבקשים להשמידנו. בין הניצחון במלחמה לטובתו של עם ישראל ניצבים הקיצונים.

הגורם הרביעי הוא הממסדים הסגורים. במדינת ישראל יש עדיין כמה וכמה אליטות הסגורות בתוך עצמן. מרבית החברים והחברות בעילית הזאת הם אנשים טובים וישראלים נאמנים ובעלי כישורים. אבל הסוציולוגיה של אלה הרואים את עצמם נבחרים גורמת להם לעיתים להתנשא על העם ולהתנתק מהמציאות. כך קרה למרבה הצער לאחדים במערכת המשפטית, כך קרה למרבה ההפתעה לאחדים במערכת התקשורתית. כך קרה למרבה הזוועה גם לחלק מהצמרת הביטחונית.

המנדרינים הישראלים חיו זמן רב מדי בתוך עצמם. התוצאה של ההשתבללות הזאת לא הייתה רק היעדר הוגנות כלפי הציבור הרחב, אלא גם אובדן של ענייניות ומצוינות. בלי שיכירו בכך, חלק מהממסדים היו לבינוניים. בין הניצחון במלחמה לטובתו של עם ישראל ניצבים ממסדים מאובנים.

כך שכדי לצאת מהדשדוש שהופך למסוכן מיום ליום, על ישראל לחולל שינוי מהותי ומיידי. אי אפשר עם נתניהו ואי אפשר עם שונאי נתניהו; אי אפשר עם הקנאים ואי אפשר עם הקיצונים; אי אפשר בלי שתתקיים מהפכה אמיתית בכל ממסד בישראל – ובראש ובראשונה בממסד הביטחוני. כדי לנצח במלחמה נדרש תיקון בעת מלחמה.