בין הרוב הציוני ובין הממסד החרדי נפערה תהום

הציבור החרדי אינו מבין את השינוי, ומנותק לחלוטין מהמציאות. הרבנים "הגדולים" אינם גדולים עוד. הם איבדו את התבונה היהודית, ואינם ערים לכך שהם מתגרים כעת בעם כולו וממיטים על קהלם אסון

מה שהיה לא יהיה עוד. אחרי טבח 7 באוקטובר ואחרי המלחמה הארוכה בתולדות ישראל, עם ישראל לא ישלים עוד עם השתמטות חרדית. האומה הנלחמת על חייה בגבורה ובהקרבה לא תסכים לכך שעשירית מאזרחיה יהיו נפקדים־ברשות ועריקים בחסות החוק. הדור שנדרש לסכן את חייו למען עם ישראל לא יקבל שחלק ניכר מעם ישראל ייעדר משדה המערכה.

אימהות השולחות את בניהן לעמוד מול המוות לא ישלימו עם העובדה שאימהות יהודיות אחרות לא יודעות לילות חסרי שינה של דאגה וחרדה. צעירים וצעירות הנושאים על כתפיהם את אלונקת המדינה לא יאפשרו לצעירים וצעירות אחרים לכנות את עצמם יהודים וישראלים בשעה שהם עומדים מנגד. כך או אחרת יהיה שינוי, כך או אחרת יבוא תיקון.

הציבור החרדי אינו מבין את השינוי, ומנותק לחלוטין מהמציאות. הרבנים "הגדולים" אינם גדולים עוד. הם איבדו את התבונה היהודית, ואינם ערים לכך שהם מתגרים כעת בעם כולו וממיטים על קהלם אסון. הפוליטיקאים הקטנים, קטנים משהיו. הם ממשיכים לערבב ולהתחכם ולקמבן בזמן שנערים בני עשרים – חילונים, מסורתיים ודתיים־לאומיים – נעקדים בעזה.

ההנהגה החרדית כולה נוהגת כאילו 7 באוקטובר לא אירע, ומפגינה גם היום אטימות מוחלטת כלפי חברת המאבק הישראלית. התנשאות שלא תתואר גורמת לה לחשוב שעלינו ליפול כדי שהיא תעמוד, שדם בניה סמוק מדם בנינו, ושהחובה והמצווה להציל את ישראל אינה חלה עליה.

התוצאה היא התנגשות חזיתית. בין הרוב הציוני ובין הממסד החרדי נפערה תהום. גם מי שעשה מאמץ עליון להבין ולכבד את הסיפור החרדי אינו יכול עוד. גם מי שהיה מוכן לדחות בעשור את ההתמודדות עם סוגיית הגיוס יודע שאי אפשר עוד. ההיסטוריה אמרה את דברה בשבת השחורה ובכל אחד מ־650 הימים האחרונים. גם הרעב של צה"ל ללוחמים וגם הצמא של החברה הישראלית לאחווה בשעת מלחמה הופכים את מעשיה ודבריה של ההנהגה החרדית לבלתי קבילים, לבלתי נתפסים ובלתי נסלחים. בשעתנו הקשה ביותר הם הפנו לנו עורף והפרו את הברית.

האנטי־פטריוטיות הבוטה של ההנהגה החרדית הופכת אותה לאנכרוניסטית. במידה רבה היא מזכירה את ההנהגה הסובייטית המאובנת והקשישה רגע לפני הפרסטרויקה. חלק ניכר מהצעירים החרדים כבר לא שם, רבות מהנשים החרדיות כבר חושבות אחרת. הצורך להשתייך לחברה הישראלית הולך ומתפשט בחברה החרדית הסגורה. רבים היו רוצים ללבוש מדים ולמצוא מקום בצה"ל. במוקדם ולא במאוחר החומות ייפלו. המבנה המתבדל יתערער.

אבל כדי לעודד את שחרור החרדים מהנהגה מיושנת, מנותקת ומדכאת יש צורך במעשה. נדרשת פעולה ישירה נגד המִמסד החרדי, שהגיע לפשיטת רגל מוסרית.

המעשה הנדרש הוא פשוט: יש להקים את הממשלה הבאה בלי חרדים. ליתר דיוק: תהיה זו ממשלה בלי מפלגות חרדיות, ממשלה שאינה נתונה להשפעתו, לאיומיו ולאימתו של הממסד החרדי. רצוי מאוד שיכהנו בה חרדים מודרניים, אנשי מעלה חרדים, אנשי עסקים, או מנהיגות קהילה חרדים שאינם שליחי המִמסד בציבור זה, ושמבטאים את הכמיהה לשינוי בו. בכל מקרה, בממשלה הבאה אסור שיהיה יצחק גולדקנופף ואסור שיהיה מאיר פרוש ואסור שיהיה משה גפני – ולא מפני שאנחנו מחרימים אותם, חלילה, אלא מפני שהם החרימו אותנו. הם הוציאו את עצמם מהכלל. ברגע הגורלי מכול הם בחרו לא להיות איתנו.

אין רע בלי טוב, והטוב הגלום באירועים הפוליטיים הרעים של השבוע הוא שכעת יש לנו ממשלה של משרתים, ממשלה של נושאים בנטל. זו ממשלה ללא משתמטים, ללא אנטי־ציונים וללא מי שאינם ציונים. מובן מאליו שהמצב הנוכחי זמני וחסר תוחלת: לקואליציה יש רק 49 מנדטים. אבל כשתגיע העת להרחיב מחדש את הממשלה – לפני הבחירות או אחריהן – חייבים להרחיב אותה פנימה, לתוך הציונות. אסור להרחיב אותה באופן שיהפוך אותה שוב לממשלתם של מי שאינם לאומיים, שאינם לוחמים, של הפורשים מקהל ישראל.

את ההזדמנות שנוצרה באקראי יש לנצל עד תום, ואת הזמני יש להפוך לקבוע. על הממשלה הישראלית הבאה להיות ממשלה שגם בוחריה וגם נבחריה הם משרתים. ממשלה ציונית.