ההישג הראשון של ממשלת השינוי היה בעצם הקמתה: אחרי 12 שנים שבהן ישראל הלכה והפכה למלכות נתניהו, נפתלי בנט ויאיר לפיד אפשרו לה לחזור ולהיות רפובליקה ישראלית. ההישג השני של ממשלת השינוי היה בכך שהיא גיבשה תקציב והעבירה אותו: אחרי תקופה ארוכה של משבר פוליטי הרסני ושיתוק ממשלי – ישראל חזרה לתפקד באופן מסודר. ההישג השלישי של ממשלת השינוי היה בכך שהיא הצליחה לגלוש באלגנטיות יחסית על הגל הרביעי ועל הגל החמישי של הקורונה: אחרי שנתיים של מגפה ישראל מצאה דרך לחיות עם הנגיף ולקיים מעין שגרה נורמלית למחצה. ההישג הרביעי של ממשלת השינוי היה בכך שהיא העניקה לישראל שקט: אחרי עידן אלים שבו הרעש הנורא של הרק־ביבי והרק־לא־ביבי החריש את אוזנינו והקהה את חושינו וטמטם אותנו – התחלנו לחזור לשפיות.
אבל עד כה לממשלת השינוי לא היה הישג היסטורי של ממש. היא לא הביאה ארצה את החיסונים אלא רק הפיצה אותם. היא לא חתמה על הסכמי שלום אלא רק ניהלה אותם. היא לא עצרה את הגרעין האיראני ולא הכתה את חמאס. היא לא הוזילה את הדירות ולא הוזילה את סל הקניות ולא בלמה את האינפלציה. היא גם לא חוללה מהפך (חיובי) ביחס אל המיעוט החרדי ולא הובילה לפיוס לאומי אמיתי. ובקיצור: אף שהיא גרמה לחלק ניכר מהישראלים לחיות בטוב, ממשלת בנט־לפיד לא רשמה על שמה שום הישג בר־קיימא.
בשבועות הקרובים כל זה עומד להשתנות. אם לא יהיו הפתעות של הרגע האחרון, בחודש מרץ יערוך הנשיא הרצוג ביקור הסטורי בטורקיה. יקדמו לו ביקורים מקדימים ביוון ואולי אף בקפריסין. בכך יתחיל להתממש סדר היום המדיני של ממשלת השינוי. נתניהו כרת את הברית עם יוון? נתניהו פרץ את הדרך אל איחוד האמירויות? נתניהו חתם על הסכמי אברהם? הרצוג, בנט ולפיד יעצבו את השלום הישראלי־טורקי הגדול. אחרי עשור של יחסים עוינים בין אנקרה לירושלים תתחולל תפנית. שכנתנו הגדולה בצפון תשוב להיות ידידה, אולי אפילו בת ברית.
את המהפך הצפוי אפשרה בראש ובראשונה החולשה של רג'פ טאיפ ארדואן. הניסיון של האסלאמיסט המודרני לבנות אימפריה עות'מאנית בת זמננו כשל. מי שראה בעצמו את סולטן העתיד מבודד היום בעולם ומבודד באזור. בשעה שטורקיה 2022 נמצאת במצוקה כלכלית קשה, הנשיא היהיר שלה נמצא במצוקה פוליטית. אבל המהפך התאפשר גם בזכות שינויי עומק אזוריים. בגלל החשש מפני איראן ובגלל האכזבה מארה"ב נוצרה במזרח התיכון ברית של יתומי אמריקה (ישראל, מצרים, סעודיה, נסיכויות המפרץ), שמבקשת כעת להרחיב את עצמה. אין זה מקרי שארדואן מתפייס בימים אלה גם עם מצרים ועם איחוד האמירויות. ואין זה מקרי שבחריין נושאת על כפיים את נפתלי בנט ואת בני גנץ. לנגד עינינו הולכת ומתעצמת ברית סונית־יהודית רחבה ועמוקה שנועדה למנוע מאיראן השיעית להשתלט על העולם הערבי.
אלה נתוני היסוד. אבל עם נתוני היסוד הללו צריך לדעת לעבוד. בנימין נתניהו היה אלוף עולם בניצול הזדמנויות אסטרטגיות ובניהולה של דיפלומטיית אינטרסים מתוחכמת. אבל כעת מתברר שגם הרצוג־בנט־לפיד מבינים עניין. השלישייה המובילה של מדיניות החוץ הישראלית קראה היטב את המפה, זיהתה את האפשרות לחולל שינוי – וחוללה שינוי. הביקור המקדים של הנשיא באתונה הוא דוגמה מופתית להתנהלות נכונה. כך גם המינוף של מארג הקשרים הבינלאומי הנדיר של יצחק הרצוג. בשקט, בדיסקרטיות ובזהירות – שר החוץ והנשיא ה־11 הכשירו את הקרקע לפריצת דרך היסטורית.
הדרך ארוכה עדיין, והאתגר לא פשוט. לארדואן יש כמה וכמה בקשות מישראל: אספקת גז; השבחת מטוסים; גיוס הון; תמיכה מדינית. ישראל צריכה להחליט מה היא רשימת התביעות הנגדיות שלה: התנתקות מחמאס? התמתנות של חמאס? מלחמה בטרור? הפסקת ההסתה נגד המדינה היהודית? עניין חיוני נוסף הוא העניין היווני. אתונה היא בת ברית אמיתית של ירושלים. בשום פנים ואופן אסור לסכן את הזוגיות הישראלית־יוונית המרשימה בשל הפיתוי הטורקי. אסור גם לשכוח עד כמה היה ארדואן עוין היה ועד כמה הוא הפכפך.
ובכל זאת, קיימת היום אפשרות לחולל הבקעה אסטרטגית אשר תשנה את פניו של המזרח התיכון. ממשלת השינוי זכאית למילה טובה על העבודה המדינית הטובה שכבר עשתה – ועל זאת שהיא עתידה לעשות. אירוע היסטורי של ממש נמצא בהישג יד.