ארי שביט | בנט טועה: הציבור הישראלי רעב ליותר מאשר ניהול טוב ארי שביט

בנט טועה: הציבור הישראלי רעב ליותר מאשר ניהול טוב

מאמרים / כאן ועכשיו / בנט טועה: הציבור הישראלי רעב ליותר מאשר ניהול טוב

הנאום שנשא השבוע נפתלי בנט בבית "פנימה" בלוד היה חשוב מאין כמותו. בפעם הראשונה מאז סיום כהונתו, ראש הממשלה לשעבר הציע משנה סדורה וכוללת בדבר המצב הישראלי. דבריו הראשונים היו צפויים, מובנים וידועים: ממשלת השינוי הביאה את ישראל לצמיחה גבוהה, לאבטלה נמוכה ולגירעון תקציבי אפסי; היא העניקה שנת שקט לעוטף עזה, פעלה בתקיפות מול איראן וביססה קשרים טובים עם הקהילה הבינלאומית. וחשוב מכול: את האני היא החליפה באנחנו.

אבל בהמשך, ראש הממשלה החליפי ערך ניתוח עומק של המשבר הישראלי. בדרכו שלו הוא אמר שכפי שגן של פלגנות החריב את הבית הראשון והחריב את הבית השני, הוא מסכן כעת את הבית השלישי; ושאין היום סלע מחלוקת רעיוני המשסע אותנו – בעתיד הקרוב לא יהיו כאן לא שלום ולא סיפוח, לא מדינת הלכה ולא מהפכה פרוגרסיבית. אם כך, מדוע אנחנו רבים ומתקוטטים? מפני שאנחנו חרדים. מפני שכל קבוצת אוכלוסיה חרדה לזהותה וחוששת שהקבוצה האחרת תמחק את זהותה. לכן כל שבט ישראלי מסתגר בתוך עצמו ומתבצר בתוך עמדותיו ורודף כל אחד מבני השבט המעז להקשיב לבני השבטים האחרים.לעניות דעתו של כותב שורות אלה, הניתוח של נפתלי בנט מבריק. הוא מצביע על האיום הגדול ביותר הנשקף היום לישראל, הפילוג הפנימי, מסביר את מקורותיו ומאפיין את מוזרותו. האיש שמלחמת השבטים העלתה והפילה, מבין היטב את חשיבותה ואת הטירוף הגלום בה. ובהיותו חובש כיפה מרעננה ואיש הייטק מהימין – הוא יודע לעשות את שמעט מאוד פוליטיקאים ישראלים יודעים לעשות: לחשוב גם וגם. להיות קשוב לאלה וגם לאלה. להיות בעת ובעונה אחת גם יהודי־לאומי וגם ישראלי־הומוניסטי, גם שמרן כלכלי וגם בעל רגישות אנושית וחברתית.
 

אבל בתפיסת עולמו החדשה והמרשימה של נפתלי בנט – שהולכת ומתגבשת לנגד עינינו – יש פגם. לפי הצעתו ממשלת האחדות הבאה אמורה להיות ממשלת החיים עצמם, שתונהג בידי המפלגות הגדולות אך תעסוק כמו קודמתה אך ורק באתגר הדיור ובבעיית יוקר המחיה ובחינוך ובבריאות ובפקקים ובביטחון. "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", ציטט ראש הממשלה לשעבר את הרמב"ם. משמע, על פי שיטתו בשלב הראשון של התיקון אין לעסוק כלל בבעיות העומק, ויש להציע לישראל עוד ממשלה טכנוקרטית שתדע לפתור בעיות מעשיות באופן מעשי.

בעניין החשוב הזה בנט טרם למד לקח. הלוא מדוע נפלה ממשלתו? מדוע עידית סילמן ובן זוגה שמואל לא יכלו עוד לעמוד בפני הלחץ שהופעל עליהם בקהילה שלהם במודיעין ובבית הכנסת? לא רק מפני שמכונת השנאה וההסתה כתשה אותם, אלא מפני שלממשלת בנט־לפיד לא הייתה זהות ברורה. לא היה לה סיפור־משמעות משכנע. העובדה שהיא היטיבה לנהל – בתחומים שבהם אכן היטיבה לנהל – לא השביעה את הרעב של הישראלים לזהות ולפשר. ומכיוון שהישות הפוליטית האקלקטית שיצרה נתפסה כשעטנז מוזר ולא מובן – לא הייתה לה תוחלת חיים. אפילו סערת זהות שחשיבותה שולית מוטטה אותה.

כך שהלקח העמוק שיש ללמוד מההצלחה (הזמנית) ומהכישלון של ממשלת השינוי הראשונה הוא שאין די בניהול – צריך מנהיגות. ואין די ביעילות – צריך חזון. ואין די ברוח טובה ונימוסים טובים – צריך דרך. כדי לחתור אל היעד של חידוש הממלכתיות ושל אחדות לאומית – צריך לגעת באש ולעסוק בנושאי הליבה ולהגיע לפשרות רעיוניות ומהותיות. הניסיון של לפיד־בנט לטאטא אל מתחת לשולחן את הוויכוח בנושא הערבי־פלסטיני כשל לחלוטין. הניסיון של לפיד־בנט לא לגבש מדיניות מול המיעוט החרדי כשל אף הוא. לכן בסופו של דבר הפצצה המתקתקת הערבית והפצצה המתקתקת החרדית התפוצצו וריסקו לרסיסים את הממשלה שהתכוונה לטוב.

בנט צודק בכך שאי אפשר לפתור באופן מיידי, כולל ויסודי את בעיות היסוד האידיאולוגיות של מדינת ישראל. אבל גם אי אפשר להתעלם מהן. הדרך הנכונה לתיקון היא לחפש הבנות חלקיות אך משמעותיות כמו אלה שהיו גלומות באמנת כנרת ובמתווה גביזון־מדן ואפילו במגילת העצמאות. בסופו של דבר יש צורך ביצירתה של ברית ציונית מחודשת שתגדיר את המכנה המשותף של הציונות הלאומית, הציונות הליברלית והציונות הדתית הממלכתית. כי באין חזון ייפרע עם, ובאין ליבה ערכית מוסכמת האומה הישראלית לא תמצא את דרכה.