עכשיו זה רשמי: ישראל היא מדינה ללא בלמים. המנוע עוצמתי חבל על הזמן, מתודלק בהייטק חדשני ובגז טבעי ובהון האנושי הטוב בעולם. תא הנוסעים מרווח ונעים, העיצוב סוף, אחיזת הכביש טובה, הגימור סביר, האבזור מתוחכם ויכולת ההאצה ללא תחרות. אבל למכונית המירוצים האנרגטית שלנו אין בלמים. לא איזונים ולא בלמים. על כן, כשהיא נוסעת מאתיים קמ"ש בכביש המהיר, אין מי שיעצור אותה. וכאשר היא יורדת מדרך המלך, אין מי שיבלום אותה. מערכת הריסון העצמי לא פועלת. מערכת האיזון הפנימי מושבתת. בפנסים דולקים ובאורות מהבהבים היא דוהרת אל התהום.
עוד נגיע אל נתניהו, אבל זה לא מתחיל ולא נגמר בנתניהו.
במערכת מדינית שפויה מתקיימת הפרדה בין שלוש רשויות שוות, שמאזנות ומרסנות זו את זו. אבל בישראל אין הפרדת רשויות אלא מלחמת רשויות. ובמלחמה אין כללים. לא לוקחים שבויים, לא חסים על חלשים, ואין חמלה על ערכים נרמסים. קרב הדמים בין הדמוקרטיה־היא־המשפט ובין הדמוקרטיה־היא־העם יצר שדה קטל שבו שום דבר אינו קדוש, ושום דבר אינו ענייני, ושום דבר אינו נקי. הכול, אבל הכול, אישי.
במערכת פוליטית שפויה יש מפלגות. תפקידן להכיר את המנהיגים באמת. תפקידן להעצים ולהגביל את המנהיגים תוך שיתוף פעולה איתם. תפקידן להעניק הקשר דמוקרטי מתפקד למנהיגות הלאומית. לכן המפלגות הן תא אנושי חיוני שהוא נשמת אפה של החירות. אבל בישראל של המאה ה־21 בעצם אין מפלגות. לליצמן יש כולל. לדרעי יש גמ"ח.
לליברמן יש תאגיד. ללפיד יש כת. לגנץ יש פלוגה. ליעלון יש חוליה. לבנט צוות. וכך הלאה והלאה. מעט הדמוקרטיה הפנימית שעדיין קיימת בעבודה, במרצ, בחד"ש ובבית היהודי נגועה בסיאוב עמוק. ואילו הדמוקרטיה התוססת של הליכוד הייתה למקדש של פולחן אישיות. כך שבישראל 2020 אין שום מפלגה המתנהלת כקהילה חופשית של אזרחים ריבונים שבידיהם הכוח הפוליטי הנדרש כדי לקיים משטר של איזונים ובלמים.
במערכת ציבורית שפויה יש חברה אזרחית המבססת ערכים משותפים באמצעות תקשורת חופשית, שיח אנושי ודיון ענייני. אבל על מצבה של התקשורת בישראל אפשר ללמוד מפרשת אלפיים ופרשת ארבעת אלפים. ואת העומק של השיח האנושי בישראל אפשר לבדוק בטוויטר. ואת רמת הדיון הענייני אפשר לשמוע בכל פינת רחוב. כולנו מלאים בזעם, אשר מופנה לכאן או לכאן או לכאן. קבוצות אינטרס חזקות מציפות אותנו בפייק ניוז ובספינים. חבורות של ציידים משוטטות ברחובות וצדות ניצודים. בתוך הסביבה האלימה הזאת אין שום אפשרות לקיים שיחות אמת של אנשי אמת על האמת. לא כל שכן על ערכים אמיתיים ועל נורמות כוללות, על איזונים ובלמים.
אל תוך כל הבלגן הזה פוסע בנימין נתניהו, אשר שמורה לו חזקת החפות, ואשר אולי יוכיח את צדקתו בבית המשפט. נתניהו ניחן בסגולות רבות. צניעות אינה אחת מהן, וביקורת עצמית אינה אחת מהן, וקשב לאחר אינו אחד מהן. ונתניהו זה – גדול ואדיר ונישא – מחליט שהחוק לא ממש חל עליו. והמשפט קטן עליו. והאמת האישית שלו גדולה מהאמת של מדינת ישראל. ובתוך שנה אחת, הענק־מכל־חרק מחריב כל מושג של ממלכתיות שאולי שרד כאן, ומערער כל מוסד של ממלכתיות שאולי תפקד כאן, ויוצר מהומת א־לוהים משטרית שכמותה לא הייתה כאן מאז הקמת המדינה ומאז הופעתה של התנועה הציונית על במת ההיסטוריה. מדוע? מפני שביבי לפני הכול. ביבי מעל הכול. ביבי הוא הלמבורגיני חסר הבלמים אשר לעולם לא יעצור באדום.
ביום רביעי בבוקר, בשעות הראשונות של העשור החדש, גז כחול לבן אכן עלה מהים והפך את ישראל למעצמת אנרגיה. האסדה לא הרעילה את תושבי זכרון־יעקב. הפופוליזם לא עצר את הקדמה. יכולותיה של מדינת ישראל מומשו ועוצמותיה הוכחו.
אבל ביום רביעי בערב ראש ממשלת ישראל שבר את כל הכלים כאשר ביקש חסינות. בכך הוא נהג בהפקרות ועשה שטות והביא את טירוף המערכות הישראלי אל הקצה. הוא המחיש שאין כאן יותר רשויות מתפקדות ומפלגות ריבוניות וחברה אזרחית אחת. אין כאן ערכים משותפים, אין כאן כללים מוסכמים, אין איזונים ובלמים. כי בימים הסוערים האלה אין ממלכתיות בישראל. איש הישר בעיניו יעשה. גם האיש אשר בידיו מופקד עדיין ההגה של המדינה.