לטובת קוראינו הצעירים: אחת הטעויות האסטרטגיות החמורות שעשתה ישראל בראשית שנות השבעים הייתה לדחות את הצעתו של משה דיין לסגת בקילומטרים ספורים מתעלת סואץ. אם הייתה מתממשת, הנסיגה המוגבלת של דיין הייתה מאפשרת לפתוח את תעלת סואץ (שהייתה אז חסומה) ולשקם את הערים החרבות פורט־סעיד ואיסמעיליה. בכך היא הייתה מקשה מאוד על מצרים לצאת למלחמה, שהייתה שוללת ממנה את אחד ממקורות ההכנסה העיקרים שלה ומסכנת מיליוני אזרחים החיים חיים עירוניים שוקקים סמוך לקו העימות. שר הביטחון של ממשלת המחדל הבין את שראש הממשלה שלו, גולדה מאיר, לא הבינה: לעיתים ויתור טריטוריאלי קל משפר את המצב האסטרטגי. לעיתים הבטחת שגשוג בעברו השני של הגבול מעצימה את הביטחון הלאומי. מי שאינו תופס זאת מקבל אסונות כמו מלחמת יום הכיפורים.
זאת הסיבה האמיתית לכך שישראל צריכה לחתום על הסכם־פשרה עם לבנון, שיסיים את המחלוקת ביניהן, יחלק באופן סביר את המים הכלכליים בצפון ויאפשר לביירות להפעיל את שדה הגז הטבעי צידון (כנא). ישראל לא זקוקה להסכם כדי להפעיל את שדה הגז כריש, הנמצא בשטחנו, ולא כדי לקבל עוד משאבים ולהתעשר – יש לנו די והותר גז טבעי משלנו. ישראל זקוקה להסכם כדי שבלבנון יהיה קצת יותר טוב וכדי שללבנון יהיה מה להפסיד. כדי שחיזבאללה לא יוכל לפתוח במלחמת לבנון השלישית – מכיוון שהתוצאה המיידית שלה תהיה השמדה מוחלטת של הנכס הכלכלי העיקרי של שכנתנו מצפון.
כך שבוויכוח המהותי שהתלהט כאן השבוע בין יאיר לפיד לבנימין נתניהו, לפיד צודק. הטענה של ביבי שישראל מוותרת על שטח ריבוני אינה נכונה, כי מים כלכליים אינם חבלי מולדת. הטענה של ביבי שישראל מוותרת על עשרות מיליארדי דולרים אינה נכונה, כי גם במקרה המיטבי חלקה של ישראל בשדה הגז הבינוני של צידון הוא שולי. אבל מה שחמור הרבה יותר הוא שביבי נוהג כגולדה מאיר. הוא מעדיף גישה צייקנית וצרת אופק על הבנה כוללת של מצב הביטחון הלאומי ושל המתחייב ממנו.
אבל בוויכוח הטקטי שהתלהט כאן השבוע בין לפיד לנתניהו, נתניהו צודק. בין ישראל ללבנון מתנהל עימות מדיני־משפטי בן עשור על 860 קמ"ר, ולא ייתכן שהוא יסתיים בכך שלבנון תקבל 860 וישראל אפס. לא ייתכן. וכשחסן נסראללה מנסה להחליש את ישראל באמצעות איום על אסדת הקידוח בכריש, לא ייתכן שראש הממשלה יאמר שתודות להסכם עם לבנון הובטח שהאסדה (הנמצאת בלאו הכי בשטח ישראל) תהיה שלנו. גם הויתור המוחלט למדינה שבורה כלבנון וגם הכניעה לרטוריקה של ארגון מסוכן כחיזבאללה משדרות חולשה ומזמינות תוקפנות. הן הופכות מהלך נכון ביסודו למהלך בעייתי מאוד.
איך נקלענו למצב העגום הזה? קיבלנו את הרע בשני העולמות. בתחילה ממשלות נתניהו בזבזו עשור שלם על משא ומתן עקר. במקום שישראל תגלה נדיבות שתשרת את האינטרסים החיוניים שלה, ישראל גילתה קמצנות ועקשנות שפגעו בהם. ההמתנה עד שאסדת כריש תוצב במקומה ותחשוף את ישראל לסיכון אסטרטגי הייתה טעות קשה.
אבל בהמשך עשתה ממשלת לפיד בדיוק את ההפך מקודמתה: היא פעלה באופן מהיר, נמהר ובלתי זהיר. מכיוון שחששה שהפעלה של כריש ללא הסכם תוביל להתלקחות, היא ערכה ויתורים מרחיקי לכת עבור הסכם שהיה נכון לחתום לפני שנים רבות. במקום שישראל תגלה נדיבות (מסוימת) מתוך עוצמה – ישראל נתפסת היום כמי שנכנעה ללחץ מתוך חולשה.
המזרח התיכון הוא ים רוחש כרישים. ומה שהכרישים הללו מריחים במים ממרחקים הוא לא רק דם, אלא חולשה. לכן, להתנהלות הכושלת של כל ממשלות ישראל בנוגע לוויכוח שולי יחסית על עניין שולי יחסית עלולות להיות השלכות חמורות.
אם ההסכם ימומש כמות שהוא, שכנינו מוקירי הכוח ישאלו שאלות קשות בדבר כושר העמידה של המדינה היהודית. אבל אם ההסכם יטורפד בדקה התשעים, לחיזבאללה תהיה עילה מצוינת להסלים את המצב בצפון כי הוא ייתפס כמגן לבנון. כך או כך, אנחנו עלולים לשלם מחיר גבוה מאוד על ששכחנו את הלקח של ערי תעלת סואץ, ושבנו לנהוג כעוורים.