כל מערכת בחירות היא משאל עם. ובכל מערכת בחירות יש שאלה אחת עיקרית שעליה האזרחים נדרשים להשיב. האם מחרתיים הבחירה היא בין ביבי לבין לא-ביבי? בין ימין לבין שמאל? מלחמה או שלום? קפיטליזם או סוציאליזם? לא. כל השאלות הללו הן היסטוריה. השאלה המכרעת היא הפעם היא אחרת: פוטין או לא פוטין. ישראל לאומנית-סמכותנית, ברוח מוסקבה, או ישראל יהודית-דמוקרטית. שלטון ריכוזי של קרלמין בירושלים – או חברה חופשית.
עד לא מזמן פוטין היה גיבור מקומי. כמו עמיתו האמריקני דונלד טראמפ הוא נתפס כאן כמנהיג חזק של אומה חזקה. גבר-גבר. כאשר ברק אובמה נכשל בסוריה ופוטין הצליח בה, המאצ'ו ממוסקבה זכה כאן לתשואות סוערות. אל מול החולשה והפייסנות של המערב הליברלי, איש הק.ג.ב לשעבר הציג אשכול ערכים שקסמו לחלק גדול מהישראלים: עוצמה, נחישות, ערמומיות ותחכום. בה בשעה ישראל הלכה והשתנתה. הפחד האמיתי – והמוצדק – מפני אובדן המשילות, יצר כמיהה למנהיג חזק בעל יד ברזל. העוינות כלפי מערכת המשפט הולידה אמונה בממשל עוצמתי חסר מגבלות וחסר גבולות. הקריסה של פתרון שתי המדינות הביאה להתפשטות של הלך רוח כוחני. כך, בהדרגה, שנה אחר שנה, חלק ניכר מהישראלים אימצו עולם מושגים הדומה למדי לעולם המושגים של השליט הרוסי. הם מאסו באוניברסליות, בליברליות, באיזונים ובבלמים. הם עייפו מהמוסרנות, מהתקינות הפוליטית ומהמגבלות שהושתו על הכוח. כאשר המונים תמכו באלאור עזריה והתקוממו נגד הרמטכ"ל אייזנקוט, הם בעצם מרדו נגד הממלכתיות הדמוקרטית המאוזנת והמרוסנת. וכאשר הם נושאים כעת על כפיים את סמוטריץ ובן גביר, הם הולכים בדרכו של צייד הדובים חשוף החזה מסיביר.
בעיה: מדינת האגרוף הרוסית מתגלה בימים אלה באוקראינה כמדינה עלובה. מודל פוטין נחשף בקייב ובחארסון כמודל כושל. המגלזמן מהקרמלין הוא לא מנהיג חזק של אומה חזקה, אלא מנהיג חלש של אומה מתפוררת. מדוע? כיוון שכאשר החיילים אינם מגינים על חברה חופשית אלא על שלטון של עריץ – הם בורחים מהמערכה. כיוון שכאשר המשטר מושחת – הצבא רקוב. כיוון שכאשר אין הפרדת רשויות ואין חירות – אין זהות לאומית מוצקה ואין רוח קרב. וכאשר יוצאים למלחמת ברירה שלא נועדה להגן אלא לכבוש – נידונים למפלה. הלאומנות הכוחנית והסמכותנית קורסת אל תוך עצמה ומביאה לחורבן.
הציונות תמיד ידעה את האמת הבסיסית הזאת. הנס הישראלי התרחש כיוון שתמיד איזנו בין לאומיות לאוניברסליות, בין עוצמה לחירות ובין רוח לחימה לרדיפת שלום. תמיד ידענו שעלינו להיות חזקים – אבל תמיד הבנו שעלינו להיות גם צודקים. למרות שחווינו כאן מאה שנות מלחמה לא ויתרנו על החירות, על הדמוקרטיה ועל הקידמה. באופן כמעט פלאי הצלחנו לעצב מדינה היודעת להיות אתונה חזקה מבלי להפוך לספרטה. על כן מה שסמוטריץ', בן גביר ובני בריתם מציעים לנו עכשיו הוא כל כך מסוכן. ועל כן המעשה הפוליטי שלהם הוא בלתי ציוני בעליל.
כך שהבחירה העומדת בפני הישראלים השבוע איננה בין נתניהו, לפיד וגנץ: הבחירה היא בין לאומנות בנוסח פוטין לבין לאומיות יהודית, ישראלית ודמוקרטית. ב- 1 בנובמבר הקרב הוא על הנשמה ועל הבית.