ההתפכחות תהיה כרוכה בהבנה שההתמודדות עם חמאס תימשך לאורך זמן וכי בעיית עזה לא תיפתר באופן חד וחלק
בתחילה הייתה הזוועה. המעבר החד מיום חג ליום בלהות. הקריסה של שלווה מתוקה למלחמה מחרידה. והעמידה אל מול הרוע המוחלט. הגילוי שישראל אוהבת החיים מוקפת בשכנים תאבי מוות. ההבנה שלצד ישראל של המאה העשרים־ואחת רובצת ברבריות של המאה האחת־עשרה. וההלם: קיר הברזל נסדק. המבצר נפרץ. איננו חזקים כפי שחשבנו. אנחנו פגיעים ואנחנו בסכנת חיים. את ביתנו הלאומי הקמנו על מורדותיו של הר געש והאדמה שתחת רגלינו איננה יציבה.
אחר כך הייתה הגבורה. האימהות שחילצו את ילדיהן מתוך ממ"דים מכותרים. הטנקיסטיות שהצילו קיבוצים שלמים. השוטרים שהקריבו את חייהם כדי להמעיט את קורבנות המסיבה ברעים. הלוחמים שעמדו לבדם מול עשרות מחבלים. האלופים הוותיקים והקצינים הצעירים אשר ירדו דרומה כדי להדוף את הרוע בגופם. כיתות הכוננות שהצילו את הנגב המערבי. אלפי ישראלים אשר ביומה הקשה של ישראל הוכיחו את גדולתה.
אחר כך הייתה ההתגייסות. השבועות שאחרי השבת השחורה היו תור הזהב של החברה הישראלית. באפס זמן הפכנו משבטים מוכי שנאה לגוף אחד השופע אהבת ישראל. ארגוני מחאה היו לארגוני תמיכה ואחווה. תנועות קיצוניות היו לתנועות של סולידריות והתנדבות. יזמים ואנשי עסקים היו לנדבנים. ישראל נכנסה לתזזית מרגשת של עשייה ערכית אינטנסיבית. עמידה לצד משפחות החטופים, תמיכה בפצועים, סיוע למפונים, אספקת מזון משובח לחיילים. רכישת אפודים, קטיף במטעים. אל מול הזוועה והגבורה התעוררנו, התלכדנו והתעלינו על עצמנו.
אחר כך הייתה ההתאוששות. צה"ל יצא מההלם, התעשת, התאמן, התארגן – ויצא למבצע קרקעי ברצועת עזה. החרדה הקיומית שככה והתהוותה שגרת מלחמה. חזר הביטחון העצמי והופיעה נחישות של עם נצח אשר עבר את פרעה ויעבור גם את חמאס. הישראלים שאבו עידוד מכך שבחודש הראשון של הלחימה מספר הנופלים לא היה גבוה מאוד. הישראלים התרגשו עד דמעות כאשר תשעים ואחד חטופים שבו הביתה. ככל שהתרחקנו מהטראומה אשר חוללה את המלחמה, התגבשה התחושה שאנחנו עומדים לנצח במלחמה. תהיה הכרעה. האור יניס את החשכה.
אבל כתום חג החנוכה מגיע תור ההתפכחות. למרות ההישגים הטקטיים המרשימים של צה"ל, הוא טרם זכה להצלחה אסטרטגית. חמאס לא נשבר. במנהרות האופל עדיין מתפקד מנגנון הרשע של יחיא סנוואר. ואילו מספר הנופלים במערכה מאמיר. ישראל מתקדמת אבל ישראל גם מבוססת בבוץ ומדממת. כתוצאה מכך נוצר פער של ממש בין השעון הצבאי (הזקוק להרבה זמן נוסף) ובין השעון המדיני המתקתק ספירה מהירה לאחור. נוצר גם פער בין הציפיות של הציבור הישראלי ובין היכולת לעמוד בהן בעתיד הנראה לעין. ובקיצור: מתפתחת ההבנה שלא יהיה זבנג וגמרנו. לא יהיה מיטוט מיידי ומוחלט של חמאס. גם לא יהיה קו סיום ברור. המלחמה תהיה קשה והמלחמה תהיה ארוכה והיא תחייב אותנו לחשב מסלול מחדש.
ברמה הראשונה, ההתפכחות תהיה כרוכה בהבנה שההתמודדות עם חמאס תימשך לאורך זמן וכי בעיית עזה לא תיפתר באופן חד וחלק. בצורה זו או אחרת ניאלץ להתכתש עם האויב היושב בפלשת במשך חודשים ארוכים. ברמה השנייה, ההתפכחות תהיה כרוכה בהבנה שגם לאתגר הצפון אין פתרון ברור ואלגנטי. מצד אחד חובה עלינו לאפשר לתושבי הגליל העליון לשוב אל בתיהם, ומצד שני מלחמה כוללת עם חיזבאללה תהיה הרת אסון. ברמה השלישית, ההתפכחות תהיה כרוכה בהבנה שאנחנו נתונים במלחמה אזורית בעצימות נמוכה. החותים מנסים להטיל עלינו מצור ימי, מיליציות שיעיות אחרות עלולות להצטרף למערכה ואיראן לא תחדל לאתגר אותנו. כך שהשורה התחתונה היא קשה: צפויות לנו שנים ארוכות של מאבק. המלחמה שפרצה בשבת הארורה היא לא מבצע קדש ולא מלחמת ששת הימים ואפילו לא מלחמת יום הכיפורים. היא מלחמה של שלוש או ארבע שנים. אולי אפילו מלחמת עשור.
לתובנה המפוכחת הזאת יש כמה וכמה השלכות. ניאלץ ללכת לבחירות תוך כדי מלחמה. ניאלץ לחולל מהפכת־תיקון ישראלית תוך כדי לחימה. את דפוסי חיינו ואת מערכות חיינו ניאלץ להתאים למצב מתמשך של אי־שלום. בסופו של דבר הניצחון בוא־יבוא, אך הדרך אליו תהיה ארוכה. מאוד ארוכה.