ההנהגה הישראלית הנוכחית אינה מלהיבה ואינה מסעירה. לראש הממשלה נתניהו צירוף ייחודי של מעלות ופגמים – אבל הוא איתנו זה למעלה משלושים שנה. אין בו דבר מה חדש ולא מוכר שירגש ויפתיע. יו"ר יש עתיד יאיר לפיד התגלה כפוליטיקאי חכם, נמרץ, חרוץ, מתמיד ומתוחכם – אבל גם הוא איתנו כבר שמונה שנים. מסע הבחירות המרוסן והמאופק שלו משעמם למדי. יו"ר תקווה חדשה גדעון סער הוא מדינאי ממלכתי נבון, מנוסה ומתוחכם – אבל הוא לא מחשמל. האל לא העניק לו את הילת הכריזמה הזוהרת. ואילו יו"ר ימינה נפתלי בנט הוא ערכי, אנושי, נמרץ ומסור – אבל גם הוא מוכר. הסטארטפיסט ממגלן מביא אל הזירה רעיונות מעניינים ותוכניות מקוריות, אבל הוא לא עוצר את התנועה ברחובות. איש מארבעת המועמדים לראשות הממשלה לא גורם לבוחרים ולבוחרות להחסיר פעימה.
על הרקע האפרורי הזה של שנת המגפה הבריאותית והפוליטית, בולטות שלוש נשים שכן מביאות איתן אל הזירה הציבורית דבר מה חדש, מרענן ואחר.
מרב מיכאלי עשתה בחודשים האחרונים את הלא ייאמן: היא החזירה לחיים את תנועת העבודה. במשך שנים המפלגה שהקימה את המדינה הלכה מדחי אל דחי. היא איבדה את זהותה, את דרכה ואת ערכיה. איש לא הבין עוד במה היא מאמינה, ואיש לא הבין עוד לאן היא הולכת. מעטים מאוד המשיכו לכבד אותה. עד שהופיעה מיכאלי והפכה את הקערה על פיה: היא כפתה בחירות מוקדמות על מנגנון מושחת, ניצחה בהן והחזירה את הצבע ללחייה של גוויה פוליטית. אפשר לאהוב ואפשר לא לאהוב את הקו השמאלי־ליברלי של כוכבת התקשורת הפמיניסטית. אפשר להאמין ואפשר לא להאמין לניסיון שלה למרכז את עצמה ואת מפלגתה. אבל אי אפשר לקחת ממנה את העובדה שהיא עשתה מעשה מדהים של החייאת־מתים. ואי אפשר להתעלם מכך שעשתה זאת כי היא מציעה פוליטיקה של אמת. ערכים, יושרה, עקביות. מיכאלי הוכיחה שהציבור מאס בפוליטיקה הריקנית של הספינים החלולים, ונוהה אחרי מי שיש לו עקרונות ויש לו דרך.
גם גלית דיסטל־אטבריאן עשתה היסטוריה בשנה החולפת: היא העניקה קול חכם, מושכל ועוצמתי לביביזם. החלטת נתניהו להציב אותה במקום העשירי ברשימת הליכוד לכנסת ה־24 הייתה הברקה. ולא רק מפני שדיסטל־אטבריאן היא אחת הכותבות המוכשרות ביותר במקומותינו. ולא רק מפני שהיא חכמה ואמיתית, מתוחכמת וישירה, מנומקת וחדת לשון. אלא מפני שהסופרת והפובליציסטית המחוננת הופכת תנועה עממית רחבה לבעלת דיוקן רעיוני ותפיסת עולם. כי הביביזם אינו ליכוד והליכוד איננו ביביזם. הביביזם אינו ימין והימין אינו ביביזם. אפילו ביבי עצמו אינו ביביסט. הוא אשכנזי מבוגר מקטמון הישנה, מסיירת מטכ"ל, מ־MIT ומבוסטון קונסולטינג גרופ. כך שהיום דיסטל־אטבריאן היא ככל הנראה הדוברת הרהוטה ביותר והבולטת ביותר של זרם פוליטי עז הנמצא בהתהוות. היא נותנת ביטוי למחשבות, לתובנות ולתחושות של מיליוני ישראלים. והיא תהפוך כאן עולמות. היא תשנה את המערכת הפוליטית. זכרו היטב את שמה והמתינו לבאות.
ד"ר שרון אלרעי־פרייס אינה פוליטיקאית. העולם שלה הוא העולם של המצוינות הישראלית. אחרי שהייתה רופאה (מצטיינת) בחיפה, היא למדה באוניברסיטת היוקרה האמריקנית דארטמות' ושימשה סגנית מנהלת של בית החולים כרמל. אבל המינוי שלה לראש שירותי בריאות הציבור הפך אותה לדמות לאומית. במובן מסוים היא אפילו הייתה למנהיגה לאומית: הרמטכ"ל או סגן הרמטכ"ל של המלחמה בקורונה. אבל בניגוד לכל האלופים והרב־אלופים שעייפנו מהם – אלרעי־פרייס הביאה איתה סגנון ניהול חדש. היא מקצועית, עניינית ובעלת ראייה אסטרטגית מעולה. היכולת שלה להיות גם קשוחה ותקיפה (כשצריך) וגם נעימה ואנושית (כשאפשר) הביאה אל חיינו לראשונה מנהיגות נשית־מקצועית של המאה ה־21. בניו זילנד ג'סינדה ארדרן; בטאיוואן צאי יינג־ון; בנורווגיה ארנה סולברג; בישראל אין כרגע ראש ממשלה אישה – אבל לפחות יש ד"ר אלרעי־פרייס.
כל זה אינו מקרי. זהו עידן של נשים. אבל הממסד הפוליטי המאובן של ישראל לא הפנים זאת. לכן במערכות הבחירות הקודמות הליכוד הציב רק שתי נשים בעשירייה הראשונה. לכן כחול לבן (ז"ל) העזה לעלות על המגרש כשבראשה רביעיית גברים, ללא אישה אחת לרפואה. אבל החיים עושים את שלהם. צמיחתה של מיכאלי בשמאל, עלייתה של דיסטל־אטבריאן בימין והופעתה של אלרעי־פרייס במרכז חיינו הן הסנוניות שמבשרות את האביב. ואיזה אביב זה יהיה. נשי־נשי.