הטראומה של 7 באוקטובר ותחושות האשמה והזעם של הקברניטים שיבשו את המחשבה, והביאו אותם לקבל החלטות בלתי סבירות בשתי הזדמנויות שונות
מערכה כבדה וארוכה מעוררת דילמות אסטרטגיות קשות, שהתשובות עליהן מורכבות. יכול להיות שהיה נכון להקדים את הכניסה הקרקעית לעזה, ויכול להיות שהיה נכון לדחות אותה במעט. אולי היה מוטב לתקוף את רפיח כבר באוקטובר, ואולי לא. ייתכן שהיה נכון לפעול מהר ובו־זמנית בכמה גזרות, וייתכן שהיה נכון לעבוד לאט ובסדר טורי. יכול להיות שלמרות הכאב הגדול היה נכון לפנות את תושבי הצפון, ויכול להיות שהיה נכון להשאיר אותם בבתיהם. אבל שתי החלטות מכריעות של ממשלת ישראל על ניהול המלחמה היו לא הגיוניות בעליל. שתיהן מעוררות דאגה עמוקה בדבר שיקול הדעת של הקברניטים המנהלים את המלחמה הקיומית שאנו נתונים בה.
ההחלטה הבלתי סבירה הראשונה הייתה לתקוף מבנה איראני בדמשק ב־1 באפריל 2024, כדי לחסל את הגנרל מוחמד רזא זאהדי. מפקד כוח קודס בסוריה היה בן מוות. ידיו היו מגואלות בדם ישראלי וערבי רב. גם היה היגיון מסוים בנטילת היוזמה ובביצוע תקיפה איכותית שתחדש את ההרתעה הישראלית. אבל היה היגיון חשוב הרבה יותר: לדבוק באסטרטגיה של חמאס תחילה, ולא ליזום מלחמה רב־זירתית בעצימות גבוהה שישראל עדיין איננה ערוכה לקראתה. ההחלטה השגויה שקיבלו קבינט המלחמה והפיקוד הבכיר של צה"ל הייתה מנוגדת לתפיסת המערכה שהם עצמם הגדירו. התוצאה הייתה בהתאם: מתקפת טילים חסרת תקדים של איראן על ישראל, שכשלה טקטית אך הצליחה אסטרטגית והרעה מאוד את מצבה של ישראל.ההחלטה הבלתי סבירה השנייה הייתה לחסל את אסמעיל הנייה בטהרן. ראש הלשכה המדינית של חמאס היה בן מוות. ידיו היו מגואלות בדם ישראלי רב. גם היה היגיון מסוים בנטילת היוזמה ובביצוע תקיפה איכותית שתחדש את ההרתעה הישראלית. אבל היה היגיון חשוב הרבה יותר: לא לממש את התרחיש של מלחמה רב־זירתית בעצימות גבוהה שישראל עדיין איננה ערוכה לקראתה.
אם אכן ישראל היא זאת שהתנקשה ברב־המחבלים הארור – כפי שטוענים מקורות זרים – ההחלטה של מקבלי ההחלטות הייתה מופקרת. היא עמדה בניגוד לאינטרסים הלאומיים החיוניים ביותר. גם אם המיקום של מעשה ההתנקשות יצר סיכון של 20־10 אחוזים בלבד להתלקחות אזורית מלאה, מדובר בסיכון שמדינה רציונלית לא לוקחת על עצמה.
לשתי ההחלטות חסרות האחריות קדמה כמעט־החלטה שלישית. ב־11 באוקטובר 2023 ישראל עמדה לתקוף את חיזבאללה. גם אז היה לתקיפה היגיון: ליזום, להפתיע – ובמקום להכות ברצועת עזה להכות בלבנון. אלא שצה"ל לא היה ערוך למלחמה אזורית מלאה וגדולה, אפוקליפטית כמעט. עוצבות חיר הרגלים והשריון לא היו מוכנות. אם המתקפה הייתה יוצאת אל הפועל, מצבה של ישראל היה בכי רע. ובכל זאת, שר הביטחון יואב גלנט, הפיקוד העליון של צה"ל ובכירי המודיעין דחפו למימושה של פעולה כמעט התאבדותית. רק שיקול הדעת של בני גנץ, גדי איזנקוט, אריה דרעי, יעקוב עמידרור – ובמידה מסוימת בנימין נתניהו – מנע אסון. היינו כפסע מתהום.
יש למקרים הללו הרבה מן המשותף. בשלושתם הייתה הזדמנות מודיעינית ויכולת מבצעית שיצרו למקבלי ההחלטות פיתוי שלא יכלו לעמוד בפניו. בשלושתם הטראומה של 7 באוקטובר ותחושות האשמה והזעם של הקברניטים שיבשו את המחשבה. בשלושתם התברר שגם אחרי אסון השבת השחורה, לישראל עדיין אין אסטרטגיה לאומית ותפיסת ביטחון לאומי.
בעשרת החודשים האחרונים הזדמן לי לנהל שיחות עומק עם עשרות מדינאים, אנשי ביטחון, אנשי מודיעין ואנשי אקדמיה העוסקים במצב הישראלי. מפי רבים מהם שמעתי אמירה חוזרת שהדאיגה אותי מאוד: ישראל איבדה את האונה האסטרטגית שלה. כמעט הכול כאן טקטיקה, כמעט הכול כאן תגובתי ותזזיתי ונקודתי. במקרים רבים מדי הכול כאן אישי ופוליטי. אין יעדים לאומיים של ממש. אין יעדי מלחמה ברורים, מוחשיים וניתנים להשגה. אין מחשבה סדורה, אין מחשבה תחילה ואין מחשבה צלולה. כדי לעמוד באתגר הקיומי וכדי לנצח במלחמה הקיומית נדרשת תפנית. המשימה הראשונה במעלה כעת היא גיבושה ויישומה של אסטרטגיה לאומית.