הטענה שנתניהו הגיע לאן שהגיע אך ורק מפני שהאמביציה האישית שלו דורסנית, ומפני שכישורי השיווק שלו מפיסטופליים, היא טענת סרק. נכון, לנתניהו אמביציה אישית דורסנית. נכון, לנתניהו כישורי שיווק שיש בהם דבר מה לא אנושי. אבל לא האמביציה ולא כישורי השיווק מסבירים כיצד האדם האחד הזה, הבודד לגמרי, הצליח להשתלט על מדינה שלמה ברגע היותר קריטי בתולדותיה. נגד כל הסיכויים. נגד העולם כולו. ולא האמביציה ולא כישורי השיווק מסבירים כיצד נתניהו ממשיך בינתיים לשרוד.
אדם לא עושה את הדרך שאותה בנימין נתניהו עשה, ואדם לא עומד במה שבנימין נתניהו עומד בו יום יום, כשכל מה שמניע אותו הוא המטען הנפשי של דייל קרנגי. סודו של נתניהו הוא בכך שהוא התיך את האמביציה העצומה שלו, ואת הרעב העצום שלו אל תוך אותה תחושת ייעוד שמלווה אותו. מה שנותן לו את הכוח לקום בכל בוקר ולצאת לחתור באותו אוקיינוס איבה המקיף אותו, הוא השכנוע העמוק שלו שאילולא הוא, מדינת ישראל לא היתה שורדת. ושרק תודות לו, רק תודות לנכונות שלו ללכת גם בביבים ולקדש את האמצעים ולעשות כל להטוט פוליטי ולא לבחול בשום פעלול פינקלשטייני – יש עדיין סיכוי להושיע את מפעל התחייה הציוני.
בבלתי-נלאות שלו הוא מזכיר לפעמים דווקא את שמעון פרס. גרש אותו מהדלת והוא יחזור דרך החלון, גרש אותו מהחלון והוא יחזור מהארובה, גרש אותו דרך הארובה והוא ימצא סדק בקיר. ימחה את הרוק מעל פניו, ייטיב את עניבתו וימשיך הלאה. יקום בפעם האלף לשאת את דבריו. ייתן את הראיון המיליון, וייתן את הרושם המוטעה שהוא נכנע כאן ונכנע שם ומאבד את דרכו. אבל כל הזמן הזה יחתור בעקשות, בקנאות, לאיזו נקודה טריגונומטרית שאותה סימן מראש. כי כך זה אצלו. עוד מהבית. יכבוש את ההר אוימות. גם בעיית האמינות שלו מזכירה את זאת של שמעון פרס. לא, הוא איננו שקרן פתולוגי. אבל כדילהגיע אל פסגת ההר הוא מוכן לעשות את כל מה שנדרש.
לעקור כל מכשול, לדרוך על כל אדם, לעגל פינות. מכיוון שהוא מתמרן לבדו בעולם עוין הוא איננו יכול להרשות לעצמו את הלוקסוס של לומר את כל האמת לכל האנשים כל הזמן. כך שלפעמים הוא מסתפק בחצי אמת, לפעמים בשליש. הכל לפי הצורך. באופן לגמרי טבעי משתמש במלים לא רק ככלי ביטוי אלא ככלי עבודה. כאמצעי להשגת דבר מה.
ובכל זאת, דווקא בנוגע לדברים הגדולים הוא איננו משקר על פי רוב. ללא היסוס הוא מתעתע באנשי מעמד מזנון-הכנסת, בכל אותם פוליטיקאים ועיתונאים שהוא מתעב, אבל את בוחריו הוא משתדל לא להונות. להם הוא דווקא נאמן מאוד. ובכל הנוגע לעיקר, לאמונותיו שלו, למהלכים הגדולים שהוא מתכנן, הוא גלוי
הרבה יותר ממנהיגיה של מפלגת העבודה. כל מי שטרח לקרוא את ספרו יכול לדעת מה תוכנית העל שלו. דווקא בעניין הזה תוכו כברו.
אי אפשר להבין את בנימין נתניהו מבלי להבין את המקום שאותו תופש בנפשו סיפור המרגלים: סיפורם של יהושע בן נון וכלב בן יפונה אשר דווקא בגלל שביקשו לשרת את עמם ולהיאבק למען עמם, עמם סקל אותם באבנים. בנימין נתניהו לא יודה בכך, אבל עמידתם הנחושה של שני הנבחרים והצודקים הללו אל מול העדה הסוקלת אותם, אל מול האספסוף המפוחד, הירוד והנבער מדעת הרוגם אותם באבנים, היא אולי המודל האנושי המרכזי, הפורמטיווי, המניע אותו.
אי אפשר להבין את נתניהו, לא את כוחו ולא את חולשותיו, בלי להבין את סיפור העומק הזה. אי אפשר להבין את נתניהו בלי להבין את סיפור-המשמעות הפנימי הזה, הפועל ללא הרף בתוכו ומעניק לו כוחות- נפש הדומים במשהו לכוחות הנפש שהקלוויניזם נותן למאמיניו. שהרי תודות לסיפור-המשמעות הזה, נתניהו תמיד משוכנע שככל שהוא מותקף יותר הוא צודק יותר. וככל שסוקלים אותו יותר ברור לו יותר שהוא הנבחר. שהאנשים מנגד הם האספסוף ושהוא הנבחר. ושעל כן המראה שהוא רואה הוא המראה הנכון. הידיעה שהוא יודע היא הידיעה.
כך שבין נתניהו לבין האליטות מתרחש בעצם כל הזמן תהליך של הזנה הדדית. כפי שהאליטות בונות את עצמן, את מפת המציאות שלהן ואת עולמן הנפשי סביב שנאת נתניהו, כך נתניהו בונה את עצמו, את מפת המציאות שלו ואת עולמו הנפשי על שנאתן. כפי שהאליטות משתמשות בשנאת נתניהו כדי להימלט מהסתירות הפנימיות שלהן וכדי לא להתמודד עם העובדות שאינן תואמות את השקפת עולמן, כך נתניהו משתמש בשנאת האליטות כדי להימלט מהסתירות הפנימיות שלו ומאותן עובדות שאינן תואמות את השקפת עולמו.
אבל סיפור-המרגלים מסביר עוד הרבה יותר על נתניהו. הוא מסביר את התחושה הגורלית, הכמעט דתית, המלווה אותו. תחושה האומרת שבתקופה שבה הציונות עברה מעין חורבן מושגי, בתקופה שבה הציונות התמוטטה נפשית ורעיונית מול יריביה, הוא, בנו של בן ציון נתניהו, שימר באיזשהו אופן מופלא את התבונה המדינית והממלכתית של התנועה הלאומית היהודית. שבו, רק בו, נותר הצירוף המדויק הזה של ערכיות לאומית ושל יכולת תמרון בינלאומית, של נאמנות אידיאולוגית למטרות הגדולות עם פרגמטיות מעשית, מפוכחת בכל הנוגע לאמצעים. ושעל כן הוא זה הרואה נכוחה את שאחרים אינם רואים. הוא זה שרואה גם את הערים הבצורות, גם את הענקים וגם את הדרך לגבור עליהם. כך שמי שרוצה יכול להירגע.
ומי שרוצה יכול להתחיל להיבהל. אבל הרעיון שנתניהו הוא איש חסר אלוהים הוא רעיון איוולת. במובן מסוים ניתן לומר שנתניהו הוא איש שאין לו אלא אלוהים. נתניהו הוא איש חסר בני אדם, שמרכז הכובד שלו כולו מלא באלוהי ההיסטוריה. אבל יחד עם זאת הוא ריאליסט. ריאליסט מר. הגישה שלו למדיניות קרה לחלוטין. יש לו אמנם יחס עמוק למקומות המגלמים בתוכם את ההיסטוריה היהודית, ומוכיחים שאנחנו שבנו אל הארץ הזאת ולא היגרנו אליה ולא גזלנו אותה, אבל מה שבאמת מדריך אותו כל הזמן הוא התרמודינמיקה של הכוח. בתוך תוכו אין באיש הזה לא שמאלץ ולא מיסטיקה. גישתו אל המציאות הפוליטית היא גישה צוננת לגמרי של מהנדס עוצמות. ללא הרף הוא סורק את הנופים שבהם הוא חי בניסיון לאתר את נקודות החולשה שבהם ואת צמתי הכוח. כמו סלף-מייד-מן רפובליקני הוא מתייחס אל המציאות כאל זירת אגרוף ענקית ומתייחס אל החיים כאל מאבק שרידה דרוויניסטי מתמשך. לא רק יחסו לאחרים, גם יחסו לעצמו נוקשה מאוד.
מכיוון שהוא אדם שמעולם לא זכה לחסד הוא גם מתקשה מאוד להעניק חסד. ובכל זאת יש דבר מה מרשים באופן שהוא שולט בעצמו, ובאופן שהוא מגייס כוחות מתוך עצמו, ובאופן שהוא עומד באותה מלחמת-עד שהוא מנהל עם העולם מאז עמד על דעתו.
כשערפל השנאה מתפזר מעט וכשמטיבים להביט על העובדות עצמן, אפשר להבחין שבשנת 1997 השיג נתניהו עבור אותה חצי עם ששלח אותו לשלטון שני הישגים אסטרטגיים מרכזיים: הוא הצליח לעמעם מאוד את המובנות מאליה של הנסיגה הבאה, את האוטומטיות של תהליך הוויתורים, והוא הצליח ליצור נתק מסוים, לא מלא, בין מצבו של התהליך המדיני לבין חוסנה של הכלכלה הישראלית. העובדה שדווקא בשנה שישראל לא נסוגה אלא מכמה רחובות מחברון, מספר קורבנות הטרור בארץ היה נמוך בהרבה ממספר הקורבנות בשנה שבה א"י המערבית חולקה, היא עובדה מפתיעה, כמעט לא מדווחת, אשר לפחות לכאורה מאששת את תפישת עולמו ומוכיחה את צדקת מדיניותו. כך גם העובדה שדווקא בשנה שבה ישראל כמעט לא וויתרה על דבר, היקף ההשקעות הזרות בה הגיע לשיא חסר תקדים של כ-שלושה מיליארד דולר.
כך שמבחינה מסוימת אפשר לומר שבשנת 1997 הצליח נתניהו לעשות מעשה להטים של ממש: גם לא להפר את הסכם אוסלו וגם לא לקיים אותו. גם לבלום את המומנטום – המסוכן בעיניו – וגם למנוע פיצוץ. תמורת מחירים לא קטסטרופליים, כמו נזק לתיירות וכמו פגיעה במוניטין הבינלאומי של ישראל, הצליח נתניהו ליצור מצב יציב יחסית שמתוכו הוא – או מחליפו – יוכלו לנסות להשיג הסכם, שבצורה זו או אחרת יהיה רוויזיה מוחלטת של רוח אוסלו.
ובכל זאת נתניהו איננו יכול להשלות את עצמו: גם לשיטתו שלו הוא לא יכול לטעון להצלחה. ולא רק מפני שכל ההישגים שהשיג מהלכים על קרח דק מאוד. לא רק מפני שבכל רגע עלולה להתרחש מפולת שתשים לאל את כל הצלחותיו. וגם לא מפני שנכשל לחלוטין בהובלת אנשיו שלו וביצירת דפוסי עבודה תקינים בתוך מערכת הממשל שבראשה הוא עומד.
לא, נתניהו נכשל ב-1997 מפני שבתקופה שבה ישראל שרויה במשבר זהות חמור, בתקופה שבה ישראל נמצאת בדיסאוריינטציה ערכית ותרבותית, בתקופה שבה חיילי מילואים לא יודעים מה הוא הדבר שעליו יתבקשו להגן כשייקראו למלחמה הבאה, נתניהו איננו עוסק אלא במנופי כוח מדיניים ובאינדיקטורים כלכליים ובמלחמתו האבודה באליטות. שנתיים אחרי רצח רבין נתניהו עדיין לא הוכיח שהוא יודע גם לאחד ולפייס וליצור הסכמות. הוא לא עשה ולו צעד אחד בדרך אל אותה הרמוניה חדשה שישראל כה זקוקה לה.
הוא לא איחה שום קרע, לא ריפא שום חולי, לא חבש פצעים. בתקופה שבה ישראל זקוקה יותר מכל למנהיג-מרפא נתניהו לא הוכיח את עצמו כמנהיג-מרפא. כדמות שסביבה אפשר להתלכד. כדמות אשר מסוגלת להתחיל לתת מענה כלשהו למשבר הישראלי. כך שלמרות שנתניהו הוא אדם שנעשה לו עוול, אולי אפילו עוול גדול, הוא בכל זאת נושא בחלק ניכר מהאחריות לאותו ענן של מועקה אשר רובץ על ישראל מאז בחירתו. 18 חודשים אחרי שנכנס ללשכת ראש הממשלה בירושלים עדיין לא הוכיח שיש בו אותה נוכחות אנושית ומוסרית שהיתה סוד כוחם של כל אותם מנהיגי-מאה גדולים שהוא עצמו מעריץ. אותה נוכחות אנושית ומוסרית שבלעדיה אי אפשר להנהיג את ישראל בתקופה כל כך גורלית.