הטרגדיה הראשונה הייתה של אריה דרעי. בשלהי שנות השמונים, העילוי הצעיר שכיהן כשר הפנים היה הכוכב הזוהר של הפוליטיקה הישראלית. הוא הצליח לפרוץ את חומות הגטו החרדי ואת גדרות המתחים העדתיים, והיה למנהיג לאומי מבטיח. כבר בגיל שלושים, בוגר ישיבת חברון הוכיח בגרות, מתינות ושיקול דעת. כישרון פוליטי נדיר ויכולת ביצוע יוצאת דופן אפשרו לו לפרוץ כמעט כל תקרת זכוכית. דרעי היה למזרחי שומר המצוות הראשון שהיה לחלק מגרעין השליטה של המדינה, והייתה גלומה בו תקווה אמיתית לגישור ולפיוס ולאיחוי הפצעים של החברה הישראלית.
אבל ביוני 1990 פתחה משטרת ישראל בחקירה נגד השר הצעיר, באוגוסט 1993 הוגשו נגדו כתבי אישום ובספטמבר 2000 הוא נשלח לכלא. כאשר חזר מהישימון הפוליטי נפתחה נגדו חקירת משטרה נוספת, שהובילה להסדר הטיעון הידוע של דצמבר 2021: דרעי הודה בכך שעבר עבירות מס, התפטר מהכנסת והתחייב לא לשוב עוד לממשלה. כך קרה שתהליכים פליליים (מוצדקים או לא) והרשעות פליליות (מבוססות או לא) הכתימו מנהיג מבטיח והפכו את התקווה לפיוס לאומי לקטטה בין־שבטית מרה וכואבת.
הטרגדיה השנייה הייתה של בנימין נתניהו. כשראש הממשלה התשיעי שב לשלטון באפריל 2009 הוא היה בוגר, מנוסה ומתון מאי־פעם. מכיוון שנרתע מפילוג פנימי – הוא הקים ממשלות אחדות עם אהוד ברק, יאיר לפיד וציפי לבני. מכיוון שנרתע מסיכונים חיצוניים – הוא ניהל את המדינה באופן שמרני וייצב אותה אסטרטגית, כלכלית ופוליטית. ומכיוון שהיה חניך של הדמוקרטיה הג'פרסונית האמריקנית – הוא שמר מכל משמר על שלטון החוק. הייתה גלומה בו תקווה אמיתית לגישור ולפיוס ולאיחוי הפצעים של החברה הישראלית.
אבל בדצמבר 2016 משטרת ישראל פתחה בחקירה נגד ראש הממשלה, בינואר 2020 הוגשו נגדו כתבי אישום, ומאז מאי 2020 משפטו מתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים. תגובתו הייתה להפוך משמרן לפופוליסט ומרונלד רייגן לדונלד טראמפ. המנהיג שרצה פעם להיות צ'רצ'יל הפך לאדם רדוף ונרדף שנלחם בחמת זעם בתקשורת, במשטרה ובפרקליטות, שניהלו נגדו לדעתו מסע ציד. בהיותו נאשם לכוד וממולכד הפך נתניהו לבן ערובה של קנאים וקיצוניים שגוררים אותו עד הקצה. על כן, בעל כורחו, הוא יוצא כעת למסע צלב נגד שלטון החוק שהאמין בו כל חייו.
הטרגדיה השלישית היא שלנו, הישראלים.
כל כך היינו זקוקים לדרעי המוקדם והמבטיח. אחרי שמנחם בגין ירד מהבימה ואחרי שדוד לוי הורד מהבימה, יו"ר ש"ס הצעיר והמבריק היה המנהיג שכמו נועד להשכין שלום בין ישראל הראשונה לישראל השנייה. כל כך היינו זקוקים לנתניהו הבוגר, הרגוע והמרגיע. אחרי שקרסו האידיאולוגיות הגדולות של הימין והשמאל, יו"ר הליכוד היה המנהיג שהיה יכול לאחד אותנו מחדש סביב מרכז־ימין ציוני וחזק.
אבל ההסתבכויות הפליליות של העולה ממקנס ושל התושב החוזר מבוסטון מנעו משניהם למלא את התפקיד המרפא ששניהם כמו נועדו למלא. תחת זאת, "אני מאשים", "הוא זכאי" ו"שאגת אריה" של דרעי קרעו לגזרים את ישראל של סוף המילניום הקודם, ומהפכת לוין מסכנת את ישראל של 2023.
ביום רביעי אחר הצהריים שלוש הטרגדיות התמזגו. ההחלטה הקשוחה של בג"ץ להרחיק את שר הפנים והבריאות משולחן הממשלה הביאה את סיפור חייו לשיא אפי נורא. אחרי העלייה והנפילה והשיבה והדרך הארוכה שעשה – נחסמה בפני דרעי הגישה אל הפסגה. אבל אותה החלטה עצמה גם הקשתה מאוד על נתניהו לחזור בו מההליך ההרפתקני של הכרזת מלחמה על בית המשפט העליון.
העברתה של ש"ס מהאגף המתון אל האגף הלוחמני של הקואליציה מחייבת את ראש הממשלה הנאשם בפלילים להמשיך להסתער במלוא העוצמה קדימה. ומכיוון שכך – גם השופטים בירושלים וגם המפגינים בתל־אביב ישיבו מלחמה שערה. הרצוג לא יצליח לתווך, גנץ לא יוכל לרסן ודרעי לא ירצה להרגיע. הסחרור שנקלענו לתוכו ילך ויסתחרר עוד ועוד. הטרגדיה של אריה דרעי תתלכד עם הטרגדיה של בנימין נתניהו ושתיהן יחד יהפכו לטרגדיה ישראלית.