האיש הבודד

במסדרונות לוחשים שהוא בלתי נסבל. שהיחס שלו לאנשים שאתם הוא בא במגע לגמרי אינסטרומנטלי. שהוא איננו מסוגל ליצור קשר אנושי אמיתי. ובאמת, כשהוא מופיע לבסוף במנחת הכנסת וכשהוא עולה על היסעור הממתין לו – מוקף בתריסר הבחורים המדגישים כל כך את בדידותו – בנימין נתניהו איננו משרה נועם. לעוזריו ולאנשי הליכוד המתלווים אליו הוא בקושי אומר שלום. ואיננו לוחץ יד. איננו יוצר קשר עין. זה מכבר חדל לקרוא עיתונים ישראליים. בתחילתו של כל יום עבודה הוא נוהג לשאול את דוברו מה יש הבוקר בזבל. אבל כעת, כשהמסוק ממריא, הוא מוציא
מתוך תיק פלסטיק כחול את הדפים המצולמים, המוקטנים, שעליהם רוכזו עבורו כותרות היום וכמה מאמרים נבחרים. חמש-שש דקות מקדיש ראש הממשלה לעיתונות העברית. לא יותר. ורק כשהוא מגיע אל אותם מאמרים ארוכים של הוואשינגטון פוסט והניו יורק טיימס הבעת ההתרסה והזלזול על פניו מתחלפת בהבעה המרוכזת של תלמיד שקדן. אחר כך הטיים, הניוזוויק, האקונומיסט. במיוחד עמוד השווקים המתעוררים של האקונומיסט. והחומר הביטחוני. הנאומים גדולי האותיות שיישא בהמשך היום.

במשך השנה האחרונה עלה מאוד במשקל. גם שערו הידלדל. שקיות מועקה הופיעו תחת עיניו. בעניין זה לפחות התקשורת האלקטרונית דווקא עושה עמו חסד: בחיים הבלתי וירטואליים הוא נראה כמי שהזקין בעשר שנים. וכשהוא יושב לגמרי מבודד בבטן המסוק, כשעל אוזניו האוזניות-אטומות-הרעש, בנימין נתניהו כלל איננו מקרין זחיחות דעת. אדרבא. כשאין זרים בסביבה, כשאין מולו צד-שכנגד, ההבעה המתפשטת על פניו כמעט עצובה. מרירה. אנושית מאוד.

הבעתו של מי שחש שזה לא היה אמור להיות כך. שזה אמור היה להיות לגמרי אחרת. אבל כשהמסוק נוחת, כשנתניהו צריך לצאת אל השייחים הבדווים ואל פקידי הממשלה ואל עסקני המפלגה הממתינים לו, הוא מיד חובש על פניו את אותה מסיכת-פרסונה שלו שאף פעם אין בה בקיעים ואין בה סדקים, אפילו לא קמט. לא, הוא לא אדם שאיננו מסוגל לאינטרוספקציה. כשהוא משוכנע שאין דורשי רעה בסביבה הוא מסוגל אפילו להודות בטעויות. לעקוץ את עצמו. להתבדח על חשבון ממשלו. גילוי הלב שלו יכול להיות מפתיע. אבל ברגע שהדלת נפתחת, ברגע שהעולם החיצון מופיע בפתח, בנימין נתניהו מיד סוגר שורות. גם אם הוא עייף עד מוות או מדוכדך עד עפר, מראה המצלמה או הקהל או סוכני הכוח שמולם הוא צריך לעבוד, מעלה מתוכו כהרף עין את יכולת הפרפורמנס הבלתי נלאית שלו. לעולם, לעולם הוא לא יניח להם לראות אותו בחולשתו. באנושיותו. לעולם יעמוד זקוף. מתריס. כמי שהעולם כולו הוא עבורו שטח עוין. וכמי שנחוש בדעתו לפלס לו דרך בשטח העוין הזה. לעמוד איתן. להוכיח להם. סידורי הביטחון היסטריים. שב"כ, מג"ב, משטרה; טרקטורונים, מסוקים, צלפים על גגות הבתים. וכששיירת ראש הממשלה מורצת מיישוב בדווי אחד לאחר בכבישיו של הנגב הצפוני שנחסמו לתנועת הנתינים, היא מוקפת כל הזמן במעין פנטזיה ביטחונית שכזאת שאיננה שמחה כלל ואיננה פוסקת לרגע. לעתים נדמה שנתניהו כלל אינו ריבון לעצמו אלא הוא בעצם איזה אסיר ידוע שם של היחידה לביטחון אישים, אשר עושה בו כרצונה ומובילה אותו בזינזנה הנשיאותית משטח סטרילי אחד למשנהו.

ולעתים נדמה שאולי מקופלת איזו מטפורה בעובדה ששיירת השררה הזאת צריכה כל כך להתגונן מפני המציאות המקיפה אותה. ואולי יש איזו מטפורה בעובדה שמאז רצח רבין אוסרות הוראות הביטחון על ראש ממשלת ישראל להיחשף לאיזושהי מציאות שאיננה מסוננת. ובעובדה שמאז רצח רבין אוסרות הוראות הביטחון על ראש ממשלת ישראל לראות מעל ראשו שמים פתוחים. ובכל זאת, כאשר נתניהו מבחין מבעד לזגוגית המשוריינת באתר הארכיאולוגי
של תל-שבע הוא מבקש לעצור. ולמרות המהומה הביטחונית שהוא יוצר ולמרות השיבוש הגמור של לוח הזמנים הוא מתעקש לטפס על התל. ומבקש מאותו מאבטח, שהוא גם סטודנט לארכיאולוגיה, הסבר מפורט על מפעל המים שהיה כאן. ומבקש לברר אם זאת באר שבע האמיתית, המקראית. אם זה המקום שבו אברהם חנה. מאוד הוא רוצה לשמוע שכאן באר שבע האמיתית. שכאן אברהם חנה. זה מה שנותן לי כוח, יאמר אחר כך. כאשר אני צריך להתמודד עם כל הרפש הזה, כאשר אני צריך לעמוד מול כל הכיעור הזה, הפרספקטיווה של המקומות הללו, של האבנים הללו, אלפי השנים הללו, היא שנותנת לי כוח. הפוליטיקה שלו היא ביסודה פוליטיקה של עמידה-כנגד. של להגן על סביבה פנימית מפני הלחצים החיצוניים שכל הזמן מאיימים למוטט אותה. אבל אין פירוש הדבר שהוא איננו מוכן לוויתורים. להיפך. אם ויתורים יביאו להגברת העוצמה הוא לא יהסס. אלא שתמיד יזכור שהעוצמה היא העיקר. שבניית העוצמה היא הפרימאט העליון. לא, הוא איננו מאמין שביחסים הבינלאומיים יש מקום לאלטרואיזם, לפילנתרופיה, או לידידות אמת. מבחינתו העולם הוא מקום אכזר, שבו הכוח מקרב והחולשה מרחיקה. ומבחנה של כל מדינה – לא כל שכן ישראל –
הוא ההתמודדות עם האכזריות הבסיסית הזאת. מבחנו של כל מנהיג הוא מבחן כוח העמידה.

ובכל זאת הוא אופטימי. או לפחות מנסה להיות אופטימי. בכך כוחו: ללא הרף פועלת אצלו איזו מעבדה פנימית המזקקת סוג מסוים מאוד של אופטימיות-מתוך-פסימיות. של אף על פי כן. יכול נוכל. וכשהוא מתבונן על המדבר מבעד לחלונות ה-GMC הוא שואל את היושבים לידו אם היו בפיניקס, אם הם מבינים שמה שהולך להיות כאן זה פיניקס. הרכבת המהירה שיסלול. אזור הסחר החופשי שיקים. ערי הלווין שאותן יבנה עבור הבדווים. כן, הוא מאמין שבינואר יוסכם על הפעימה השנייה. ויש סיכוי טוב שבהמשך יהיה הסדר קבע עם הפלשתינאים. זה יהיה קשה, קשה מאוד, אבל זה אפשרי. אבל גם אם יהיה הסדר קבע, בכך לא ייתם הסיפור. אנחנו לא צריכים להשלות את עצמנו. מלחמת התרבויות במזרח התיכון לא תסתיים. גם כשיושגו הסכמי שלום נצטרך להמשיך ולבנות את העוצמה שלנו. לא רק בכלכלה, גם במדיניות, הוא רואה את עצמו כמנהיג אנטי-אינפלציוני. הוא רואה את עצמו כמי שמקרר מערכת מדינית שהגיעה להתחממות-יתר. באמצעות שינוי ציפיות הוא מנסה לרסן את הביקושים המוגזמים. והוא מאמין שהדבר עולה בידו. שיש סימנים ראשונים לכך שהסחרור המדיני האינפלציוני עומד להסתיים בנחיתה פחות או יותר רכה. נתניהו עצמו לא ינסח זאת כך אבל למעשה הוא מתייחס אל עצמו כאל מוסד גמילה של איש אחד.

המשימה שלו, הוא מאמין, היא לגמול את הנרקומנים הערבים ממנות-היתר של ויתורים ישראליים חד צדדיים, שאותן התרגלו לצרוך; ולגמול את אנשי השמאל הישראלים ממנות היתר של ציפיות שלום מופרזות, שאותן התרגלו לצרוך; ולגמול את אנשי הימין מהסם הכוזב של האמונה בסטאטוס קוו. לא פלא, איפוא, שגם אלה גם אלה וגם אלה מתנגדים לו כל כך. שהרי זו דרכם של נרקומנים בתקופת גמילה: את כל זעמם הם מפנים נגד הגומל אותם. דווקא הבדווים מקבלים אותו בהתלהבות. בכיתת מחשב-לכל-ילד ביישוב תל שבע מראים לנתניהו בגאווה סיסמה לא אופנתית שאחד הילדים צייר על צג המחשב: ביבי מלך ישראל. ובפני קהל גדול של תלמידים מודים הנכבדים לראש הממשלה על המחשבים החדשים, על הכיתות החדשות, על יום הלימודים הארוך. כך אחר כך גם ברהט, שראש המועצה שלה מברך את נתניהו על ביקורו ההיסטורי במקום, ומבטיח לו שרהט מחזקת את ידיו במאמציו להשיג שלום בטוח.

בעיתוני הצהריים של מחר הביקור הזה לא יסוקר כלל. אבל גם "הארץ", שיקדיש לביקור תיאור הוגן, יחמיץ את העובדה שמי שמארח כאן את בנימין נתניהו הוא לא אחר מאשר ח"כ טלב א סנע. וכך, כאשר בבחירות הבאות יתברר שנתניהו הצליח לצרף אל קואליציית המיעוטים שלו גם חלק משמעותי מהמיעוט הבדווי, תל אביב תופתע מאוד. הכיצד. על מה ולמה. כיצד עשה זאת. טכניקת העבודה שלו מרתקת. הוא איננו פוליטיקאי שחברת אנשים נעימה לו. איננו סחבק. אותו גליה אלבין לא תרקיד תמורת תרומה של חמשת אלפים שקל. אבל כיוון שהוא חרוץ מאוד, כיוון שאיננו חס על עצמו, הוא לימד את עצמו כיצד להקסים. כיצד להעמיד פנים שהאנשים מולו מעניינים אותו. כך שכאשר הוא מתארח בבית המשפחה המקימה כעת את סניף הליכוד ברהט, הוא יודע בדיוק באיזה דברים לפנות אל השייח. והוא יודע בדיוק באילו מלים לחמם את לב הנוכחים, כשהוא אוסף אל ברכיו את הזאטוט המתולתל ששמו ביבי.

ובכל זאת, נתניהו איננו רובוט. הדימוי המכאני שדבק בו – בגלל רהיטות היתר שלו, בגלל השליטה העצמית שלו, בגלל חוסר יכולתו להופיע ברבים בלתי-ערוך – איננו לגמרי מוצדק. גם כשהוא עוסק בחיזור אחרי בוחרים, בשיווק צרוף, הוא לא מדקלם טקסטים מוכנים מראש. והוא מגיב בזמן אמת לסביבה האנושית המקיפה אותו; שם לב לפרטים, להבעות פנים, לבני אדם. באופן מוזר דווקא במחיצתם של זרים ורחוקים הוא יכול להיות חביב יותר ואנושי יותר, משהוא עם הקרובים לו ועם העובדים אתו. אין כל ספק בכך: בחברתה של משפחה בדווית אוהדת בנגב נוח לנתניהו הרבה יותר מאשר בחברתם של שרי הליכוד. שי בזק לא מש ממנו. עכשיו הוא איננו רק דובר אלא גם יועץ לכל דבר ועניין ומעין מפיק-על של מופע ראש הממשלה. יש דבר מה מרתק באופן שבו השניים הללו עובדים זה עם זה: נתניהו הוא האיש כבד האחריות והקודר משהו הפוסע במרכז, בשעה שבזק הוא הבחור הכספיתי שכל הזמן חג סביבו ומפלס לו דרך ומנסה ליירט מעידות. בינם לבין עצמם הם כמעט ואינם זקוקים לתקשורת מילולית. גם בתוך מעמדים דחוסים וצפופים הם קוראים בקלות רבה זה את פניו של זה. ובכל זאת מה שיש ביניהם הוא ברית מקצועית, לא אינטימיות.

באיזשהו אופן דווקא נוכחותו הקבועה ורבת הפוקנציות של בזק לצדו, מעידה כל הזמן עד כמה נתניהו לבד. עד כמה לשכתו צרת-כתפיים. אחת לשעה הביפר הזעיר של יועץ התקשורת קולט את החדשות. כך שבמכונית הדוהרת חזרה אל המסוק הג'ק-אוף-אול-טרייטס של נתניהו רוכן אל אוזנו של הבוס ומדווח לו בתמצות על מצב העולם. רצח בירושלים, פצועים בלבנון, התבטאות לא אוהדת של שרון. פגישה בין לוי לאבו מאזן. יש איזשהו משבר בוועדת החוקה שמחייב להרים טלפון לראש הסיעה. ויש איזה עניין ביטחוני. כך, בפלאפון, מתוך המושב האחורי, מתנהלת ברגעים אלה מדינת ישראל. המשטר הפרלמנטרי שנוא עליו. כשהוא משווה את עצמו לניקסון ולדה גול, לאותם מדינאים שבאו מן הימין והובילו את ארצם להסדר, הוא מוצא שמשימתו שלו קשה יותר, לא רק מפני שהאתגר המדיני העומד מולו סבוך הרבה יותר, אלא מפני שהשיטה הפרלמנטרית מחייבת אותו לכלות משאבי זמן ואנרגיה על הפוליטיקה הקטנה, היומיומית.

מפני שהוא, נוסף על הכל, צריך לדאוג כל הזמן שהממשלה לא תישמט לו מהידיים. וללטף כאן, ללטף שם. לרצות את דרישות האגו של אנשים שונים. הנה, זה דבר שאותו למד במהלך השנה וחצי שלו בתפקיד: אין די בכך שיש לך רעיונות נכונים. ואין די בכך שיש לך כושר ביצוע. אתה חייב לדאוג גם לממד האנושי. כי הממד האנושי הוא חלק בלתי נפרד ממלאכת השלטון. והממד האנושי, למד, הוא עקב אכילס שלו. במאמץ גדול הוא מנסה עכשיו להבין כיצד מתמודדים אתו. ובאמת, כשהיסעור נוחת שוב בירושלים וכשנתניהו מגיע אל משכן הכנסת, מה שבולט במיוחד הוא העובדה שאין כמעט שר או ח"כ הניגש אליו. בניגוד לראשי ממשלות אחרים, נתניהו איננו מושך אחריו שובל של שוחרי עוצמה. של מלחכי שררה. כמעט כמו מצורע הוא פוסע במסדרונות החצי ריקים. וכשהוא תופס את מקומו בראש שולחן הממשלה הוא מבהיק בבדידותו. איש לא ניגש אליו. איש לא לוחץ את ידו. אין מי שייגש להמתיק עמו סוד. הצעת החוק שהוא מגיש מעניינת במיוחד: בנוהל כמעט חסר תקדים הוא מניח על שולחן הכנסת הצעת חוק פרטית שכמוה לא יזם שום ראש ממשלה שקדם לו ואשר תכליתה להקים רשות ממשלתית לשוויון האשה. בכל מדינה סבירה מעשה שכזה היה
זוכה להתעניינות ציבורית עצומה. על אחת כמה וכמה כשעושה המעשה הוא ראש ממשלה שמרני.

אבל לא כך בישראל. כשנתניהו עולה לנאום, המליאה כמעט ריקה. גם הדיון המתנהל הוא דיון לגמרי מפוהק. ובעיתונים של מחר אי אפשר יהיה לקרוא כלל לא על הדיון, ולא על הנאום, ולא על הצעת החוק. התקשורת הישראלית, אשר בעוד שבוע ימים תקדיש רבבות מלים ועשרות שעות שידור לדפוסי ההתנהגות של אשת ראש הממשלה בביתה, לא תקדיש ולו מלה אחת לפעולה הפוליטית העניינית שראש הממשלה עושה בכנסת בעניין מעמד האשה. בשנה האחרונה נוספו על כותל המזרח של חדר העבודה שלו שלוש תמונות. כך שכעת, משמאל לתצלום הענק של גמלא, מופיעים התצלום הבנאלי יחסית של ראש הממשלה מבקר בבסיס חיל המודיעין והתצלום הבנאלי פחות של כיפת הכור בדימונה. מעליהם מפה זעירה, עתיקה, של כל המזרח התיכון. בפינת השולחן ספרו עב הכרס של אביו, על שורשי האינקוויזיציה, ואילו על המכתבה דף אינדיקטורים כלכליים. שקט כאן מאוד לפנות ערב. והריח המתקתק שאותו מפיץ מכשיר האוורור מחריף מאוד את התחושה שפה בועה סגורה. כלוב מהודר, ספון עץ.

אין בחדר סולם כלשהו. לכן, כשנתניהו מבקש להמחיש את צדקתו באמצעות ציטטה מדויקת הוא צריך למשוך אליו את כורסת ראש הממשלה ולטפס עליה כדי להגיע אל המדף הגבוה, שעליו הספר המבוקש. הוא נהנה מאוד לדבר על הספרים שהוא קורא (במיוחד בטיסות) ולצטט מהספרים שהוא קורא ולסמוך את עמדותיו על מהלכים רעיוניים גדולים. למרות שהעברית שלו טובה בהרבה משל קודמיו בתפקיד, כשהוא מגיע אל נקודות-הליבה של טיעונו הוא גולש לאנגלית. איך אומרים בערבית סקאפלדינג, ישאל. איך אומרים בערבית פייפ-דרימס. יש בו להט אמיתי להבין עניין. לאתר את העיקר. לתפוס את השור בקרניו. וכאשר חוצים את הדקות הראשונות, הבלתי נמנעות, של סארקזם כלפי התקשורת הוא הופך לאיש שיחה מרתק. הביקורת העצמית שלו נוקבת. אחת לאחת הוא מונה את טעויותיו. פרשת בר-און – טעות. פרשת ועידת הליכוד – טעות מאג'ורית. מטופשת. שריפה בשדה קוצים שהוא לא שם אליה לב בעוד מועד. והמינויים שלו ויחסי האנוש שלו טעות מתמשכת. לא כך פרשת משעל. שם היתה רק בעיה אופרטיווית. ולא כך הר חומה. המעשה ההוא היה גם נכון כשלעצמו, אבל היתה לו חשיבות מיוחדת בהעברת מסר לצד השני, שאנשים חדשים יושבים בקריית הממשלה בירושלים. שהמדיניות השתנתה. THAT IT AIN'T THE SAME.

הטענה שהוא חלול או רדוד או בלתי רציני היא מגוחכת. ההיפך הגמור הוא הנכון. לפעמים מה שמפחיד בנתניהו הוא דווקא העובדה שהוא כל כך בלתי חלול, כל כך בלתי רדוד. רציני עד אימה. מדי פעם הוא חושב על יעקוב לוינסון. לא מבין כיצד האיש הזה שלח יד בנפשו. אז נכון, חבריו בגדו בו. שמו היה למרמס. אבל היכן המרכז הפנימי? כנראה לא היה שם מרכז פנימי. רק פיגומים. ואילו לו, לנתניהו, יש מרכז פנימי. לכן חצי הרעל אינם חודרים אותו. שהרי הוא בנוי אחרת מרוב בני האדם שהוא מכיר. הוא קורץ מחומר אחר. ולפעמים הוא חושב על צ'רצ'יל. לא על צ'רצ'יל של 1940, של דם יזע ודמעות. שהרי אז זה היה קל יחסית. ברור מאוד. החושך חושך, האור אור. לא, כשנתניהו חושב על צ'רצ'יל הוא חושב על צ'רצ'יל של 1936. כשהכל היה אמביוולנטי. כשהכל היה בצללים. כשקשה כל כך היה לדעת אם הדמדומים הם דמדומי זריחה או שקיעה. ואילו צ'רצ'יל ידע. רק הוא לבדו ידע. לא, אין הוא חושב שהמשימה המוטלת עליו היא צ'רצ'יליאנית. אם כבר היא הרקוליאנית. שכן, לדעתו, המצב שהוא ירש היה כמעט בלתי אפשרי. גם הבעיות
הכלכליות. גם האיום הבליסטי. גם ההסכם הזה, חסר האחריות, שכמעט גזר את גורלה של המדינה. לו עצמו אין ספק בכך: אילולא נבחר ב-1996 היתה ישראל מגיעה לקווי 67'. ואם היתה מגיעה לקווי 67' היתה חדלה להתקיים.

כך שמה שהוא עשה בשנה האחרונה היה למנוע סכנה קיומית של ממש. לעצור את העגלה ברגע האחרון בטרם
תידרדר לתהום. ובכך, דווקא בכך שלחץ על המעצורים, הוא זה שפתח פתח לאפשרות של הסדר. שכן רק עכשיו, רק אחרי שהציפיות הורדו ואחרי שדפוסי התהליך שונו, אפשר להתחיל להתקדם באמת. בכל הנוגע לתפישת המציאות הבסיסית שלו הוא נשמע גם היום כאיש ימין מובהק. יש לו ביקורת חריפה על אותם חלקים בעם שלא מבינים שהחיים כאן הם מאבק. יש לו ביקורת חריפה על המתעייפים. אלה שאימצו לעצמם את האמונה הכוזבת של אכול ושתה כי מחר שלום. אלו שמצפים לאיזי-פיקס, לאינסטנט הסדר, ומשלים את עצמם שהכול בידינו. לא, חושב נתניהו, לא הכל בידינו. האמת המרה היא שהרוב לא בידינו. אבל צריך למצוא את האיזון הנכון בין פטליזם לתקווה. להשלים עם מה שחייבים להשלים איתו ולרכז את התקווה והאנרגיה במה שאפשר לשנות אותו. לוותר על מה שאפשר לוותר עליו ולא לוותר על מה שאי אפשר לוותר עליו. אבל תמיד לזכור שהוויתור לא ישנה את המשוואה הגדולה. שהפסיפס הקשה של המזרח התיכון לא ייעלם לפתע ופתאום. ושבעשורים הקרובים יימשכו הקנאות והשנאה וההתנגדות למערב ושלילת ישראל.

כך שהמטרה הגדולה צריכה להיות פשוט לרכוש פרקי זמן כדי שנוכל להתעצם. כדי שנוכל להפוך את עצמנו לעובדה כל כך מוצקה עד שחלומם יימוג.אבל בכל הנוגע לשנים הקרובות נתניהו נשמע כעת כמעט מרכזי. עד גבול ידוע, הוא אומר, התפקיד שלו יהיה כתפקידם של ניקסון ודה גול. הוא זה שיצטרך להביא את הימין הישראלי אל הפשרה. הוא זה שיצטרך להביא להסדר שלא יהיה כרוך במלחמת אזרחים. הוא זה שינסה ליצור את ההסדר הטריטוריאלי-פונקציונלי
שרק הוא יאפשר לישראל לשמור על קיר המגן שלה, בה בשעה שהפלשתינאים ינהלו את חייהם. וזה יהיה קשה, קשה מאוד. זאת אולי המשימה הקשה ביותר שעמדה בפני מדינאי כלשהו במאה העשרים. ובכל זאת הוא איננו נרתע. הוא נחוש בדעתו. הוא מאמין שביכולתו לעשות זאת.