קריאה מעמיקה ב־61 המסמכים שפרסם ארכיון המדינה השבוע מחזירה את הקורא במכונת הזמן אל סתיו 1973. המודיעין הישראלי כשל לחלוטין בקריאת המציאות, וצפירת אזעקה הפתיעה את ממשלת ישראל בשעות הצהריים של יום הכיפורים. כוחות מצריים חצו את תעלת סואץ ומוטטו את קו ברלב והשאירו את ישראל הלומה. כוחות סוריים הגיעו עד לקרבתו של נהר הירדן והשאירו את ישראל מוכה. היה חשש מפני מתקפת טילים סובייטית ומפני שימוש בנשק כימי ומפני התממשות של תרחישים אפוקליפטיים, אבל מצב של כמעט תבוסה הפך בתוך כשלושה שבועות לניצחון מרשים של חיילי צה"ל ומפקדיו וההנהגה הלאומית והרוח הישראלית.
על פי רוב, אנחנו מתייחסים למלחמת יום הכיפורים כאל מלחמת מחדל. אבל הקריאה במסמכים מחזקת מאוד את הטענה שהעלו בשבועות האחרונים ישראל הראל, שלמה אבינרי ואורי בר־יוסף במאמרים חשובים שפרסמו בעיתון הארץ. המלחמה הנוראה שהתרחשה כאן לפני 48 שנים הייתה הישג ישראלי יוצא דופן. הכשלים המדיניים והמודיעיניים שהובילו ל־6 באוקטובר 1973 היו חמורים, אבל אופן ההתנהלות של המדינה ב־19 הימים שבאו אחר כך היה מעורר השתאות. גולדה מאיר המושמצת הייתה צוק איתן. היא סירבה להיכנע מחד וסירבה לנקוט צעדים קיצוניים מאידך, והיא נלחמה כלביאה – אמיצה וחזקה. רב־אלוף דוד אלעזר היה לוחם. הוא עמד בפני מצב ששום רמטכ"ל מאז יגאל ידין לא עמד בפניו – ויכל לו. אבל הגיבורים הגדולים מכולם היו עשרות אלפי הלוחמים, טייסים ושריונאים, צנחנים וגולני, חיילי סדיר ומילואים, שעצרו בגופם את המתקפה הגדולה על הבית השלישי. וגיבורה לא פחות היתה החברה הישראלית אשר גם אל מול משבר קיומי מפתיע וחסר תקדים גילתה עמידות, נחישות וחוסן לאומי.
ממד ההפתעה והמחדל של מלחמת יום הכיפורים הוא שחולל את התהליך המדיני. בעקבות השכול והכישלון של אוקטובר הנורא, רוב הישראלים החליטו ששלום בלי שארם א־שייח טוב משארם א־שייח בלי שלום. כתוצאה מכך באו לעולם הסכמי הביניים עם מצרים, הסכם השלום עם מצרים, תהליך אוסלו והסכם השלום עם ירדן. אבל ממד ההצלחה של מלחמת יום הכיפורים הוא שגרם לכך שהיא הייתה למלחמה הגדולה האחרונה שנכפתה על המדינה היהודית. הצירוף של ההגמוניה של דימונה עם אופן ניהול המלחמה ועם העוצמה הישראלית העמוקה שנחשפה במהלכה, הציב מול אויבינו קיר ברזל של ממש. לכן בחצי המאה האחרונה לא חווינו אף התקפה ערבית כוללת ומשולבת. ולכן דווקא בעשורים שבהם ישראל התכווצה טריטוריאלית, היא זכתה לשקט יחסי ולשגשוג חסר תקדים.
אבל דווקא בגלל הרגיעה המתמשכת והשפע הגואה והחיים הטובים, הקריאה במסמכי מלחמת יום הכיפורים מעוררת שאלות נוקבות. האם לישראל 2021 ישנה העוצמה הפנימית שהייתה לישראל 1973? האם המנהיגות הלאומית שלנו קורצה מאותו חומר איתן? האם לצה"ל אותה רוח קרב? האם לחברה הישראלית אותן העמידות והנחישות? ובקיצור: האם החוסן הלאומי שלנו היום דומה ולו במקצת לחוסן הלאומי ההוא, שהעניק לנו חצי מאה של חסד?
במשך השנים קיבלנו בשורות טובות ורעות בעניין הגורלי הזה. ב־1991 טילי סקאד מגושמים ומגוחכים הבריחו מבתיהם חצי מתושבי תל־אביב. לעומת זאת ב־2001 עד 2004 ישראל עמדה איתנה מול גלי טרור שהיו מערערים כל דמוקרטיה אחרת. ב־2006 גם צה"ל וגם מוסדות המדינה התגלו במלוא חולשתם. בעשור האחרון התברר שהעוצמה הלאומית הכוללת מאפשרת לנו לחיות היטב מול קנאים ושונאים. אבל כל המבחנים הללו – שתי מלחמות המפרץ, שתי האינתיפאדות, שתי מלחמות לבנון וארבעת הסבבים האלימים בעזה – היו מוגבלים. אף אחד מהם לא דמה למלחמת יום הכיפורים.
כך שהמשימה הראשונה במעלה של ממשלתו של נפתלי בנט היא לנסות למנוע את המלחמה הבאה או לכל הפחות לדחות אותה, אבל המשימה השנייה היא להיערך בכל הרצינות למלחמה הבאה. להוציא את ישראל מהלך הרוח השאנן ששקעה בו. להזכיר לישראלים שהחיים לא מתמצים בטיקטוק, באינסטגרם ובטוויטר. למצוא איזון נכון בין הערכים של המאה ה־21 והרוח של המאה ה־21 ובין המצב הישראלי, שהיה ונותר מצב של ספר. מצב של סף. מצב שמחייב את כולנו להיות ערוכים לפעם הבאה שבה, בצהרי היום, צופרי האזעקה פתאום ייללו.