בנימין נתניהו היה אמור לאבד את השלטון מזמן. אין היום בעולם החופשי מנהיג אחד שכיהן כראש הממשלה ב־1996, ובמשך כרבע מאה מצליח לעמוד במרכז החיים הפוליטיים של ארצו. ואין היום בעולם החופשי מנהיג אחד שמכהן כראש המדינה בשעה שהוא עומד למשפט. ואין היום בעולם החופשי מנהיג אחד שמצליח לשלוט במדינתו אף שמרבית מוקדי הכוח החשובים פועלים נגדו ועושים ככל יכולתם כדי להדיחו. נתניהו מצליח לשרוד (בינתיים) אף שהוא ותיק ומבוגר, אף שהוא חשוד בשחיתות ונאשם בפלילים – ואף שרודפים אותו כוחות אדירים.
איך הוא עושה זאת? פרט לכך שנתניהו הוא מתמרן מיומן וקוסם משוכלל ושחמטאי מבריק – יריביו משחקים לידיו. אלה שנקראו פעם שמאל. ואחר כך נקראו מרכז־שמאל. ואחר כך נקראו מרכז־ימין. ועכשיו הם נקראים רק־לא־ביבי. אנשי המחאות; אנשי ההפגנות; אנשי ה"לֵך". אותם מיליון או שני מיליון ישראלים שבנו את זהותם הפוליטית סביב העוינות לנתניהו. ובאופן פרדוקסלי מחזקים אותו, ומאפשרים לו להשלים בחודש הבא 12 שנות כהונה רצופה בראשות הממשלה.
מה הייתה הדרך הנכונה להחליף את נתניהו? לעשות את מה שאהוד אולמרט עשה כשניהל מסע בחירות מתוחכם נגד טדי קולק בירושלים בשנת 1983. הסיסמה המנצחת שלו הייתה: אוהבים אותך טדי, מצביעים אולמרט.
במקרה של נתניהו לא צריך להביע אהבה. די בכך שהקו של יריביו היה לכבד את נתניהו ולהוקיר את הישגיו ולהודות לו על תרומתו – ולבקש ממנו לסיים בשלום את תפקידו. לא היה ליכודניק אחד בארץ שלא היה קשוב למסר כזה אחרי שנות ביבי רבות כל כך, ואחרי מלחמות ביבי מתישות כל כך. אם ישראל הראשונה הייתה נוהגת בכבוד במנהיגה של ישראל השנייה, היא הייתה מצליחה לשכנע רבים מהביביסטים שדי. מספיק. הגיע הזמן להתקדם הלאה.
מה עוד היה צריך לעשות כדי להחליף את נתניהו? לא לרדוף אותו. כיוון שהרדיפה מכוערת והופכת את הנרדף לקדוש מעונה. ולא לנסות להפליל אותו. כי ההפללה מסוכנת ובלתי־דמוקרטית והופכת את המופלל לדרייפוס. וצריך היה להעמיד כנגדו מנהיגות לאומית חלופית. כי הנעליים שביבי ישאיר אחריו יום אחד הן נעליים גדולות. וצריך היה להעמיד נגדו תפיסת עולם ציונית כוללת. כי אופוזיציה ללא רעיון וללא דרך היא אופוזיציה בלתי ראויה שאינה מעוררת אמון.
אבל הקמים על נתניהו עשו בדיוק את ההפך. הם לא כיבדו את יריבם אלא בזו לו. הם לא התווכחו איתו אלא רדפו אותו. הם לא ניהלו נגדו מאבק ענייני עמוק אלא הפלילו אותו. והם לא העמידו כנגדו מנהיגות לאומית ראויה. והם לא הציעו דרך חלופית לדרכו. הם הפכו את הזהות הרעיונית של המחנה הגדול שלהם לזהות שלילית של אנטי־ביבי קיצוני וכפייתי. לכן הם איבדו את הקשב של חצי העם. ועל כן הם יצרו התנגדות עמוקה אצל חצי העם. הם העניקו לנתניהו את היכולת לנצח ב־2015 ולא להפסיד ב־2019 ולשרוד גם את 2020.
אבל בשנה האחרונה האנטי־ביביסטים התעלו על עצמם. הם הפכו את תנועת המחאה של עידן המגפה לתנועה שמוטטה את האיש האחד שניצב מול נתניהו: בני גנץ. והם עבדו (בבלי דעת) אצל נפתלי בנט. והם עבדו (בבלי דעת) אצל גדעון סער. והם עבדו (בבלי דעת) אצל נתניהו עצמו שהתחזק בזכות ההפגנות. ואז, כאשר התגשם החלום וממשלת האחדות קרסה, הם שבו את לב עם ישראל באמצעות מנהיגים מלהיבים שהצניחו לזירה: רון חולדאי, אבי ניסנקורן, עפר שלח, משה יעלון ודני יתום. ובאמצעות שורה של מעשים של הקטנת אגו והפגנת אחדות וגילוי אחריות. לא היה מעשה איוולת אחד שהאנטי־ביביסטים החמיצו. לא היה מעשה נבון אחד שהאנטי־ביביסטים עשו. ממעונו בבלפור נתניהו היה יכול להתבונן בהם ולומר לעצמו בסיפוק: עם אויבים כאלה, מי צריך חברים.
ובאמת, האנטי־ביביסטים הם החברים הכי טובים של נתניהו. כאשר האש שלו מאיימת לכבות, הם מציתים אותה מחדש. כאשר האנרגיה שלו דועכת, הם מחדשים אותה בגדול. פעם אחר פעם אחר פעם הם משיבים לו את חייו הפוליטיים כעוף החול. האם יצליחו להעניק לו את הניצחון גם ב־23 במרץ 2021? לא בטוח. הפעם זה באמת קשה.
אבל תסמכו על החברים הכי טובים של ביבי: הם עובדים על זה.