מי שמנעו עד כה את ההתממשות של תרחיש האימים היו שלושה גורמים: ארצות הברית, צה"ל והחברה הישראלית
אחרי האסון הראשון שהתרחש בשמחת תורה תשפ"ג עלול היה להתרחש כאן אסון שני: מערכה רב־זירתית שישראל הייתה מתקשה לעמוד בה. מתקפת טילים ורגלים של חיזבאללה בצפון, מתקפת טרור ביהודה ושומרון והתלקחות פנים־ישראלית. מי שמנעו עד כה את ההתממשות של תרחיש האימים היו שלושה גורמים: ארצות הברית, צה"ל והחברה הישראלית. מעצמת העל הרתיעה את איראן וחיזבאללה בה בשעה שהיא העניקה לישראל סיוע צבאי חיוני ומטריה מדינית. צה"ל התאושש ממהלומת המחדל, גייס מילואים, הכשיר כוחות – ועבר ממגננה כושלת למתקפה מוחצת. ואילו החברה הישראלית התגייסה באופן מעורר השתאות ומילאה את החלל הבלתי נתפס שהותירו המדינה והממשלה.
כך שלקראת האתגרים שעוד נכונו לנו, כדאי להבין שהביטחון הלאומי הישראלי מושתת על שלושת היסודות הללו. וכדאי לוודא שהם יהיו איתנו גם בעתיד. עלינו להבטיח שלא נהיה עיוורים ביחס לכוחות הטוב המאפשרים את קיומנו, כפי שהיינו עיוורים ביחס לכוחות הרוע המבקשים להכחידנו.
ארצות הברית הכירה בישראל 11 דקות אחרי הקמתה – ב־14 במאי 1948. במהלך מלחמת יום הכיפורים היא הצילה אותנו. ב־55 השנים האחרונות היא ציידה את צה"ל והעניקה לנו כיפת ברזל מדינית וכלכלית. היקף הסיוע האמריקני לישראל הגיע עד היום לסכום הדמיוני של כ־160 מיליארד דולר. ובכל זאת, היחס שלנו אל בעלת הברית הגדולה והנדיבה היה במקרים רבים כפוי טובה. ישראלים רבים התייחסו אל הדוד סם כאל כספומט שאמור לממן כל גחמה שלהם. היחס של הימין הישראלי אל המפלגה הדמוקרטית היה מתנשא ומזלזל. ואילו ממשלת ישראל הפקירה את הזירה הציבורית האמריקנית. אם בחדר הסגלגל לא היה יושב כעת אוהב ישראל אמיתי ומנהיג אמיץ של העולם החופשי – מצבנו היה בכי רע.
כך שהלקח הראשון הוא להציב את ארצות הברית בראש סדר היום הישראלי. עלינו לאמץ אסטרטגיה אמריקנית כוללת, לנהל דו־שיח עם כל החברה האמריקנית ולשלוח לוושינגטון ולניו־יורק שגרירים בעלי שיעור קומה. מי שרוצה לדבר ערבית במזרח התיכון חייב לדעת לדבר אנגלית במערב התיכון. ללא העמקה של ברית האמת עם אמריקה לא תהיה לנו תקומה.
צה"ל הוא סלע קיומנו. ללא כובעי הפלדה שלו וללא לועי התותח שלו לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. צבא העם הוא צבא הציונות אשר בלעדיו לא נוכל לשרוד כאן ולו לרגע. אבל בעשורים האחרונים התעלמנו מעובדת היסוד הזאת. פיתחנו מערכת יחסים מעוותת עם הארגון הלוחם שבו תלויים חיינו. בעוד שהימין תבע ממנו להיות צבא ההגנה של ההתיישבות – השמאל דרש ממנו לממש את כל ערכי הפרוגרס. בעוד שהימין התעמר במפקדיו – השמאל שלל ממנו את מתנדביו. ישראלים רבים ציפו שצה"ל ישיג ניצחונות מזהירים מבלי להרוג פלסטינים, מבלי לאבד חיים ישראליים ומבלי לפרוץ את מסגרת התקציב. אין זה מפתיע שבבוקר ה־7 באוקטובר, צה"ל נראה היה כפי שהוא נראה. במשך שנים רבות מדי הוא לא חי מול האיומים המקיפים אותנו אלא מול הלחצים הפנימיים הבלתי אפשריים שהחברה הישראלית הפעילה עליו.
כך שהלקח השני הוא להציב את צה"ל בראש סדר העדיפויות הישראלי. אנחנו חייבים להעלות באופן דרמטי את תקציב הביטחון ולהשביח באופן מיידי את כוח האדם ההולך ליחידות קרביות, לקצונה ולשירות קבע. עלינו לאמץ ערכים של חברת־מאבק אשר ייתנו לצבא רוח גבית כשהוא יוצא להילחם במבקשי נפשנו. יש להוציא את צה"ל מכל מחלוקת כדי לאפשר לו להתנהל כמערכת ממלכתית ועניינית אשר הערכים המנחים אותה הם שירות, תעוזה ומצוינות.
החברה הישראלית היא אנחנו. והחברה הישראלית היא הפלא השמיני בתבל. מבלי שאיש תכנן או הנדס זאת התהוותה כאן קהילה לאומית בעלת סגולות ועוצמות יוצאות דופן. גם בימי שגרה יש בארץ חום אנושי נדיר ותחושה ייחודית של אחווה, שייכות ומשמעות. ובימי מלחמה המעלות הללו מתממשות והופכות את ההוויה האנושית הישראלית לאחת ויחידה. אבל למרבה הצער בעשור האחרון עשינו כל מאמץ לרסק את החברה הישראלית. אחרי שהפכנו שבטים לעם, פילגנו את העם לשבטים. ביצענו מעשה שלא ייעשה בנכס הגדול ביותר שלנו: תחושת האנחנו. הידיעה שגורלנו משותף וייעודנו אחד.
כך שהלקח השלישי הוא להציב את האחדות בראש סדר היום הישראלי. לא לחזור אל שנאת האחים. לא לשכפל את חטא הפילוג. לא לחפש גיס חמישי ולא לרדוף את האויב הפנימי. הגיע הזמן שלא נחיה נגד ישראלים אחרים, אלא איתם ובעדם.