באחד ביולי אלף תשע מאות חמישים ושלוש, בעשרים ואחת אפס אפס, נשמע הגונג. שקט השתרר. ומתוך החשיכה שמעו חמשת אלפים המוזמנים את קולו של הכרוז, יעקב בן הרצל, פונה "לאשר נאספו זה הליל לחזות בביתנו-ביתם ובעינם השמחה וכבדות ידיהם מעמל / לאשר נאספו כאן יחדיו בשמחת הבניין, אשר היכו בסלעים וחרשו בשדות אפורים והוציאו לחמם מעפר".
מיד אחר כך, בעשרים ואחת אפס אחת, עלו שורות ארוכות של דגלנים מתוך הקהל, נושאים אל הבימה את דגלי הלאום ודגלי המעמד. התזמורת הפילהרמונית ניגנה את תחזקנה ואת האינטרנציונל. חנה רובינא קראה שני שירים שנכתבו במיוחד לכבוד הערב על ידי נתן אלתרמן וחיים גורי. שלוש יצירות הושמעו: עמק של מרק לברי, הפתיחה אגמונט של בטהובן ומכורתי של סמטנה. המזכיר הכללי נמיר הביא את דבר ההסתדרות ומקהלת הפועלים על שם צדיקוב שרה את אשרי האיש ואת עורי אדמה. כשהסתיים החלק האמנותי הוזמנו שניים מן המייסדים להתכבד ולהעלות את דגלי האומה והעבודה על הבית החדש ולחנוך בכך את פתיחתו. בתוך דממה גמורה צעדו החבר חיים קמניצקי והחבר נחמיה רבין אל כותל הבית והעלו את הדגלים אל ראש התורן. ואז, בעיתוי מושלם, בעשרים ושתיים עשרים ושש, הועלו האורות בבניין לקול תשואות הקהל. קומה אחר קומה הוארה באור עז. בית הוועד הפועל הפיץ אור גדול על כל סביבותיו.
במונחים של ראשית שנות ה-50 היה זה בניין רב רושם. הוא התנשא לגובה שש קומות, היו בו 302 חדרים והוא נבנה מהחומרים הטובים ביותר. אכסדרת הכניסה היתה מהודרת, גרמי המדרגות רחבים, החללים המרכזיים מצופים אבן דמוית שיש. מעליות אשר כמותן לא נראו עד אז בשום מבנה ציבורי בארץ הוליכו אל עבר מסדרונות הכוח הארוכים שדלתות עץ כפולות-כנף סגרו עליהם וחדרי פקידות מרווחים מוקמו משני עבריהם. האדריכלים (דב כרמי וגרינהאוז) ומעצבי הפנים (בני הזוג גד) עשו את מלאכתם נאמנה. בעזרתו של הקבלן, סולל בונה, הם הצליחו להקים בקצה העיר מלבן משרדים מודרני-פונקציונלי אשר היה עם זאת הרבה יותר מסתם מלבן משרדים מודרני-פונקציונלי. הם הציבו בחולות של צפון תל אביב בניין אומר שררה אשר ביטא היטב את העוצמה הגדולה שאותה צברה ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל בשלושים ושלוש השנים שעברו מאז שחבורת פועלים חסרי כל ייסדו אותה בבית המלאכה של הטכניון. עלותו של הבניין היתה גבוהה: מיליון מאתיים ושמונה אלף לירות ישראליות.
את הסכום גייסה ההסתדרות ממכירת הבניין הישן שלה ברחוב אלנבי וממכירת עוד כמה נכסים. אחדים ממנהיגי התנועה – בהם דוד בן גוריון – חשו אי-נוחות למראה הפאר וההדר של הבית החדש, אשר השאלה
אם ביתנו הוא או ביתם ליוותה אותו מן הרגע הראשון. רבים היו שותפים לתחושה שאותה ביטא דווקא משה קול, נציג הפרוגרסיווים, ביום חנוכת הבית: "הנה זכינו והוועד הפועל נכנס לביתו היפה והגדול, וטוב שנזכיר לעצמנו יום יום, ביושבנו בבית הזה… את אותם מאות אלפים מחברינו שטרם הגיעו לשיכון מינימלי ושרבים מהם הינם מחוסרי עבודה כיום הזה".
אבל בסופו של דבר, כאשר התכנס הוועד הפועל לישיבה חגיגית ראשונה במעונו החדש גדולה היתה הגאווה על הבניין אשר כמו המחיש את מעמדה הכמעט-ממלכתי של ההסתדרות, מעמד אשר שום איגוד עובדים אחר בעולם החופשי לא הגיע אליו. גדולה היתה הגאווה על הבית אשר נבנה רובו ככולו על ידי חברות עובדים,
קואופרטיווים ואגודות שיתופיות ואשר, כדברי המזכיר נמיר, נועד להיות "מגדלור התקווה והיכולת של הפועל העברי, המקרין מאורו על דרכם ועתידם של כל עמלי ישראל".
ארבעים ושלוש שנים עברו מאז ובמסדרונות הוועד הפועל יש השואלים מי יהיה האחרון לכבות את האור. הלא קופת חולים כבר איננה (היא הועברה לידי הממשלה) וחברת העובדים כמעט ואיננה (רוב תאגידיה הועברו לידי המגזר הפרטי) ומהמערכת החינוכית-התרבותית כמעט לא נותר דבר (דבר נמכר ונסגר, רשת ספרי נמכרה, הוצאת עם עובד עומדת להימכר). מארבעת אלפים העובדים נותרו רק כאלף חמש מאות, מ-1.8 מיליון החברים נותרו רק כ-650 אלף, מהעוצמה הפוליטית האדירה לא שרד מאום. אפילו את דגל-הפטיש האדום הורידו בשבוע שעבר מראש התורן; במקומו העלו את הדגל החדש, הסינתטי וחסר הפשר, אשר יותר משהוא נראה כדגל של איגוד עובדים ריבוני הוא נראה כמו דגלו של איזשהו קונצרן תעשייה קוריאני.
ארבעים ושלוש שנים עברו מאז ובחדרים המרווחים, הריקים למחצה, של הסתדרות עובדי המתכת ושל הסתדרות פועלי הבניין ושל הסתדרות עובדי המזון והפרמצבטיקה ניכרת תכונה של אריזה. בקצה המסדרון, סמוך לדלתות העץ כפולות הכנף, מוטלים ארגזי קרטון גדולים. על חלקם כתוב "לירושלים", על חלקם כתוב "לגניזה". אחד העובדים, אשר עדיין מטפל בעציצים במסירות גדולה אומר שלא, את העציצים לא יעבירו לירושלים. העציצים יישארו למות כאן. כמו הכל. כך שההחלטה שחיים רמון כפה על חבריו, להעביר את מטה ההסתדרות מביתו ההיסטורי של הוועד הפועל בצפון תל אביב אל בית משרדים שכור באזור התעשייה של ירושלים, נראית עכשיו כהחלטה בעתה. אין כמוה כדי להבהיר איזה מקום ישראל החדשה מייעדת לאדם העובד ולארגון המייצג אותו. אין כמוה כדי להמחיש את התהליך של מזעור ההסתדרות, את התהליך של העברת איגוד העובדים הישראלי ממרכז החיים הלאומיים אל שוליהם.
מלבד הקיבוץ, ההסתדרות היתה היצירה החברתית המקורית ביותר שהציונות הצמיחה מתוכה. מה שייחד אותה מכל איגוד עובדים אחר במערב היתה העובדה שיותר משהיא פעלה לארגן את העובדים נגד ההון, היא פעלה כדי ליצור בשביל העובדים הון (משותף) משלהם. יותר משקיבלה עליה להיות איגוד מקצועי הנאבק כדי להגן על העובדים מפני מעסיקיהם, קיבלה עליה להיות מעין קואופרטיב-על שמקים לעובדים עולם כלכלי, חברתי ותרבותי אוטונומי, אשר אמור להיות בבעלותם ולהתנהל באמצעותם ולמענם.
כך שלמרות חזותו האפרורית משהו, למרות יחסי הציבור הגרועים שהוא תמיד סבל מהם, בית הוועד הפועל היה למעשה מופקד על יישומו של רעיון מסעיר למדי: הרעיון שעל פיו העימות הבסיסי בין הון לעבודה אינו הכרחי. הרעיון שעל פיו הדרך הטובה ביותר כדי להגן על העובדים וכדי לעשות אותם לשותפים אחראיים בתהליך הכלכלי היא להפוך אותם למעין בעלי-עניין. לתת להם מקום משלהם בתוך השיטה הקפיטליסטית. גם הימין וגם השמאל תיעבו את הרעיון הזה. הבורגנים מן הימין ראו בו, במידה של צדק, רעיון בולשוויקי שאינו מתיישב עם חוקי היסוד של הסדר הכלכלי הטבעי.
הבולשוויקים מן השמאל ראו בו, גם הם במידה של צדק, רעיון תעתועים אשר גורם להסתדרות לנהוג כקונגלומרט בעל נכסים ולא כאיגוד עובדים תקיף ומיליטנטי הנאבק ללא פשרות על זכויותיהם של העובדים.
ובכל זאת, במשך יותר מחצי מאה, הרעיון ההסתדרותי עבד. המעבר אל הבית החדש ברחוב ארלוזורוב ביולי 1953 כמו ציין את נקודת הזניט שאליה הוא הגיע בשנות החמישים.
כאשר בתוך תריסר שנים גדל מספר חברי ההסתדרות מ-175 אלף ל-1.1 מיליון. כאשר חלקה של ההסתדרות בתוצר הלאומי הגולמי הגיע לכדי 26%. כאשר איגוד העובדים הישראלי הצליח להקים מעין מדינת-רווחה רחבת ידיים. כאשר בו בזמן הוא עמד במרכזו של סדר כלכלי-חברתי אשר איפשר למשק הישראלי לצמוח בקצב של כ-10% בשנה. מבחינה תיאורטית הנוסחה ההסתדרותית היתה בלתי אפשרית: מצד אחד היא קיבלה את מרותו של השוק, ומצד שני ניסתה לכונן בתוך השוק איזשהו מרחב אוטונומי אשר יגן על אי אלו ערכים חברתיים ותרבותיים בסיסיים מפני הברוטליות שלו. ואולם ההישגים שהנוסחה הבלתי נקייההזאת הניבה היו מרשימים.
הודות לה, הנס הכלכלי הישראלי של 1965-1950 היה מלווה גם נס חברתי: הצמיחה של אותן שנים, בניגוד גמור לצמיחה של השנים האחרונות, לא נעשתה על חשבון העובדים. היא נעשתה תוך שמירה על עלייה רצופה של השכר הריאלי ותוך ריסון הפערים החברתיים. היא הפכה את ישראל של סוף שנות החמישים לאחת המדינות השוויוניות ביותר ומהירות הצמיחה ביותר במערב. הכינוי קרמלין דבק בבניין כמעט מיד. כך שלפחות מבחינה אחת, חשובה מאוד, הוא היה לכישלון כבר בשנותיו הראשונות: אף פעם לא הצליח להתחבב על העובדים שאותם נועד לשרת. מן הרגע הראשון הוא נתפס כמין בניין-מפקדה קר המייצג את הכוח הפוליטי הגדול ולא כבית נבחרים דמוקרטי המייצג את האדם הקטן, את העובד היחיד.
אף על פי שניצב במרכזה של עיר העכשיו תל אביב, נדמה היה תמיד שבניין הוועד הפועל כאילו שייך לאיזו ציוויליזציה רחוקה, ספק שטעטלית ספק סטליניסטית. ישראל הצברית, הישירה והדינמית, התקשתה להעריך את העובדה שמלבד היותו מקום מושבו של המנגנון השנוא, הבית ברחוב ארלוזורוב גם היה המקום אשר ממנו נוהל ניסוי מרתק, חסר תקדים, ביצירת דמוקרטיה כלכלית. מה שהכשיל את הניסוי הזה היה דווקא הצלחתה של ההסתדרות: ככל שגדלה מספרית כך הלכה והפכה למערכת ביורוקרטית מסורבלת. ככל שהתרחבה משקית כך הלכה והתרחקה מחבריה. התוצאה היתה שעל אף שחבר ההסתדרות היה אולי השכיר היחיד בעולם שהיה הבעלים של מערכת הבריאות אשר שירתה אותו ושל הבנק אשר שירת אותו ושל חלק ניכר מהעושר הלאומי, הוא כמעט לא חש בכך.רפורמות אשר נועדו ל"החזיר את ההסתדרות לחבריה" וליצור קשר ישיר בין חברי הקואופרטיב ההסתדרותי לבין נכסיהם מעולם לא הוצאו אל הפועל.
הפוטנציאל הגדול אשר היה טמון ברעיון של חברת עובדים לא מומש. מה שהחריף את הבעיה היתה העובדה שמלבד פנחס לבון וליצחק בן-אהרן, כמעט כל מנהיגיה של ההסתדרות היו קטנים בהרבה מהרעיון שעליו הופקדו: כשחשו שההסתדרות נמצאת בסכנה הם הגיבו כשומרי חומות. במקום להפיח בארגון חיים דמוקרטיים הם העדיפו לרכז את מירב הכוח הפוליטי והכלכלי בידיהם. במקום לחדש את הרעיון המקורי ולהתאים אותו לעידן החדש הם העדיפו לשמר את מבנה הכוח הצנטרליסטי הישן שעוצב עוד בשנות ה-30. ההתאבנות באה לידי ביטוי גם בבניין.
כאשר הזמינו כמה מאנשי הוועד הפועל מעצב ידוע אל הבית ברחוב ארלוזורוב, לפני שנים אחדות, הוא נדהם: המקום נותר בדיוק כפי שהיה בשנות החמישים. רחבת הדשא הגדולה בחזית הבניין לא הושחתה על ידי איזשהו ניסיון לנצל טוב יותר את השטח או להוסיף לו אי אלו אחוזי בנייה. הסגנון המיושן, כבד הראש, של אכסדרת הכניסה לא הוחלף באיזושהי אופנה ארכיטקטונית פוסטמודרנית. קירותיו של הבניין לא נהרסו, דלתותיו לא נעקרו, אפילו מרפסותיו לא נסגרו. באחדים מחדרי השירותים נותרו אותן חרסינות לבנות ואותם כיורים מקוריים אשר הפועלים העברים של סולל בונה התקינו בהם לפני יותר מארבעים שנה. כך שלמרות שמהחלונות הרבועים של הקומה הרביעית והקומה החמישית ראו היטב במשך כל השנים האלה כיצד המציאות הישראלית הולכת ומשתנה, כיצד היא הולכת ומתרחקת מבית הוועד הפועל, למרות שראו היטב את צמיחתם של כל אותם מגדלי ממון אשר אליהם נדד הכוח במשך שנות השמונים והתשעים, בתוך החדרים עצמם הוסיפה לשרור תחושה מדומה של יציבות. בתוך החדרים הוסיפה להתקיים איזו אווירת חממה נינוחה, לא בלתי נעימה, אשר בתוכה יותר ויותר פקידים לוגמי תה כתבו אלו אל אלו יותר ויותר תזכירים פנימיים אשר מידת הקשר שלהם עם העולם החיצון פחתה והלכה.
המהפך של מאי 1994 בא כמין מכת מציאות נוראה. כאילו כל אותם כוחות שוק אשר המרחב ההסתדרותי ניסה להדוף מעליו, כאילו כל אותם מושגי מציאות חדשים אשר הוועד הפועל אסר עליהם את הכניסה אל תוך העולם הסגור שלו, הפילו פתאום את חומותיו של המתחם ברחוב ארלוזורוב ופרצו פנימה וטילטלו את הכל והפכו את הכל ועירערו את יסודות הבית. ובאמת, הכוונה המקורית של סיעת "רם – חיים חדשים בהסתדרות" היתה להרוס את הבניין עד היסוד. שהרי עכשיו, כשהבשורה על פי רמון היא למזער את ההסתדרות, כשהבשורה על פי רמון היא שההסתדרות לא תהיה עוד אלא איגוד מקצועי קטן ורזה ודל אמצעים, אין עוד שום סיבה לקיים את הבית שברחוב ארלוזורוב.
עכשיו, כשקופת חולים איננה וחברת העובדים כמעט ואיננה, אין עוד עולם הסתדרותי חליפי, אוטונומי, שבית הוועד הפועל יעמוד במרכזו. עכשיו, כשמספר החברים ירד בכמעט שני שלישים וכשההכנסות השנתיות ירדו ביותר משני שלישים, כשהגירעון הריאלי המצטבר תפח עד כ-2 מיליארד, אין להסתדרות די כוח להגן אפילו על עצמה מפני הברוטליות של השוק. עכשיו ההסתדרות אינה יכולה להרשות לעצמה לשמור על עברה ועל זהותה ועל הזיכרון המוסדי שלה.
הדרך היחידה שלה להציל את עצמה ולהימנע מפשיטת רגל היא למכור את ביתה. כך שכעת אין עוד מקום לסנטימנטים. כעת חייבים להישמע לתחשיב החשבונאי הקר אשר על פיו הקרקע תהיה שווה הרבה יותר אם בית ההסתדרות ייהרס. אחרי הכל, מנקודת מבטם של היזמים שעומדים לרכוש את מתחם הוועד הפועל ולהפוך את מתחם הוועד הפועל לאתר יוקרה אשר ישמש את המאיון העליון של תל אביב, אין לבניין הסוציאליסטי הישן כל ערך. אדרבא: הוא מעורר אסוציאציות בלתי נעימות. הוא עלול להזכיר לדייריהן
של דירות-מיליון-הדולר שייבנו סביבו איזו תקופה אחרת, כמעט בלתי מובנת, שבה לא כל הכוח רוכז בידי ההון. הוא עלול להזכיר להם איזו כוונה שהיתה כאן פעם לעשות את ישראל למדינה שוויונית יחסית. מדינה אשר מנסה לכונן סוג בלתי מושלם של דמוקרטיה כלכלית.
ובכל זאת: הבניין לא ייהרס. התערבותן הבלתי צפויה של עיריית תל אביב ושל המועצה לשימור אתרים הכשילה את התוכנית המקורית שההיגיון הכלכלי שלה היה מוחץ. כך שבחודש הבא, כאשר יושלם תהליך האריזה, והנהגת ההסתדרות תעבור למושבה החדש ברחוב בית הדפוס בירושלים – המבנה הגיאומטרי הזה, שהדגל האדום כבר אינו מתנוסס מעליו, יישאר על מקומו. דמי השכירות שישולמו עליו אולי יעזרו במשהו לדחות את הקץ, כדי לאפשר להסתדרות החדשה, המרוששת, להחזיק מעמד. עוד שנה, עוד שנתיים. עוד חצי עשור. יכול מאוד להיות שזה היה בלתי נמנע: הרי הבעיה היא כלל עולמית. הרי בחלק ניכר ממדינות המערב המהפכה הכלכלית של העשורים האחרונים גרמה שהאיגודים המקצועיים נמצאים בתהליך של שקיעה (באנגליה הם נחלשו מאוד ואיבדו חלק ניכר מהשפעתם הפוליטית; בצרפת הם נמצאים בשפל חסר תקדים; בארה"ב חלקם של חברי האיגודים ירד מ-36% של כוח העבודה ל-16%).
יכול מאוד להיות שזה היה בלתי נמנע: ישראל של סוף המאה לא יכלה לשאת עוד את ההסתדרות. הניגוד הבסיסי בין הערכים שההסתדרות עדיין דיברה בשמם (שוויוניות, סולידריות חברתית, קוארפרציה), לבין הערכים שבהם ישראל של סוף המאה מאמינה (הפרטה, הגמשתו של שוק העבודה, הסגתה לאחור של מדינת הרווחה), הפך לבלתי נסבל. כדי להשלים את התהליך אשר יהפוך את ישראל לחברה יעילה ואכזרית, משגשגת ובלתי צודקת, כדי להשלים את התהליך אשר יהפוך את ישראל לאמריקה קטנה הנשלטת בידי ההון הגדול ומצייתת בכל להון הגדול ועושה מניפולציה בלתי פוסקת של יחידיה, היה צריך לפרק את מרכז-הכוח האלטרנטיווי האחרון שנותר.
היה צריך לכווץ את ההסתדרות ולסרס אותה ולהפוך אותה למין טרייד-יוניון אמריקאי ממושמע אשר איננו מערער על השיטה ואינו מציע חלופה לשיטה ואין בו לא איום אידיאולוגי כלשהו ולא כוח פוליטי כלשהו
ואין לו מקום אלא בשולי הבימה. כך שמבחינה מסוימת חיים רמון לא היה אלא מוציא לפועל. הוא בא מתוך האליטה הכלכלית-הפוליטית החדשה של ישראל והוא חזר אל האליטה הכלכלית-הפוליטית החדשה של ישראל ובשבעה עשר החודשים שאותם הואיל להקדיש לתפקידו כיושב ראש ההסתדרות הוא פעל כמו היה שליחה של אותה אליטה. רמון לא ביזבז זמן: כמה שבועות אחרי בחירתו הוא העביר בכנסת בבהילות את חוק ביטוח בריאות ממלכתי. בכך הוא ניתק את צינור החמצן של הארגון שבראשו עמד (המס האחיד) בטרם הצליח לארגן לו צינור חמצן חליפי, צודק יותר ופחות בולשוויקי. כמה חודשים מאוחר יותר המשיך רמון את התהליך וויתר על קופת חולים. למרות ששוויה של הקופה היה גדול בהרבה מחובותיה ולמרות שהאחריות על חובותיה רבצה במידה רבה על הממשלה, רמון לא קיבל שום פיצוי על הלאמתה.
להיפך, בשמה של ההסתדרות החבולה, אשר זה עתה איבדה את מקורות המימון העצמאיים שלה, הוא התחייב להעביר לאוצר סכום נוסף שהיקפו נאמד היום ביותר מ-900 מיליון שקל. כשהתברר שהמצוקה קשה ושהלחץ של הנושים גובר, מיהר רמון למכור את מניותיה של כור לחברת שמרוק במחיר הנמוך בכ-40% ממחירן הנוכחי. את שיכון ובינוי, אשר שוויה הוערך ב-550 עד 850 מיליון שקל, מכר רמון ב-300 מיליון (שיכון ובינוי מאגדת בתוכה את סולל בונה, שיכון עובדים, חירות ומחצית אבן וסיד). בתוך פחות משנה ובאמצעות שורה של עסקאות חפוזות, רמון רוקן למעשה מתוכן את חברת העובדים. מה שנבנה לאט לאט ובמחשבה תחילה ובסבלנות אין קץ על ידי בני העלייה השלישית פורק בהינף יד ובתוך זמן קצר על ידי המבטיח והכריזמטי שבמנהיגי שנות התשעים.
חברי ההסתדרות, אשר היו להלכה בעלי המניות של חברת העובדים, לא זכו לראות ולו שקל אחד כתוצאה ממכירת נכסיהם. הכסף כולו הוזרם אל קופת ההסתדרות ושימש כדי לכסות את אותו גירעון ענק אשר נוצר בתקציבה מאז זכתה לחייה החדשים. חיים רמון אוהב לטעון שמכירת החיסול של נכסי ההסתדרות נכפתה עליו על ידי גירעונות הענק שהורישו לו קודמיו. ואולם הטענה הזאת איננה עומדת במבחן המציאות: לפי ספרי התקציב הישנים שאותם מצא רמון בבואו לבית הוועד הפועל, מצבה של ההסתדרות היה שפיר. לפי דו"ח מחמיר של רואה חשבון חיצוני אשר אותו הזמין רמון עמד הגירעון בסוף יוני 1994 על כ-790 מיליון שקל, שמהם פחות מ-600 מיליון העיקו בפועל על הקופה.
גם אם מניחים שהדו"ח שאותו הזמין רמון הוא המדויק הרי שעדיין לא מדובר בגירעון קטסטרופלי: לגוף אשר ערכם של הנכסים שבבעלותו הגיע לכ-3 מיליארד שקל ואשר ההכנסה השוטפת שלו עמדה על כ-700 מיליון שקל, גירעון של כמה מאות מיליונים היה דבר שאפשר לעמוד בו. מה שאי אפשר היה לעמוד בו היה הגירעון החדש, אשר נוצר במהלך הכהונה הקצרצרה של רמון: ההעברות לקופת חולים, שלהן רמון התחייב, והעלות האדירה של פרויקט ריסוק המנגנון (כ-600 מיליון שקל), הם שניפחו את גירעון ההסתדרות לכדי 2 מיליארד שקל. כאשר התווספה אל אלה הירידה הדרסטית בהיקף הגבייה (מ-670 מיליון ל-240 מיליון שקל), נאלצה ההסתדרות להתחיל לאכול את הקרן שלה. גבה הכלכלי נשבר.
חיים רמון, כאשר נכנסת לתפקידך כיו"ר ההסתדרות היה להסתדרות נכס ושמו קופת חולים שערכו היה (לפי דו"ח סווארי) כ-5.5 מיליארד שקל. תמורת נכונות הממשלה למחוק חובות בהיקף 3.2 מיליארד שקל אתה ויתרת על הנכס הזה. במקום שחברי ההסתדרות יפוצו על הפער בין שני הסכומים האלה אתה הטלת עליהם התחייבויות כספיות נוספות שההסתדרות כורעת תחתיהן. חיים רמון: "החשבון שאתה עושה הוא חשבון רע מאוד. אם באמת היה קונה שהיה מוכן לשלם 5.5 מיליארד שקלים עבור קופת חולים היית צודק. אבל לא היה אף אחד שהיה מוכן לשלם עבורה אפילו אגורה שחוקה. היא היתה נכס תיאורטי בלבד.
רכוש ששמור לרעת בעליו. "אבל היה פה גם עניין מוסרי: בתי החולים והמרפאות של קופת חולים לא נוצרו על ידי כספים שחבר ההסתדרות שילם. לא חבר ההסתדרות בנה את סורוקה ולא חבר ההסתדרות בנה את בילינסון ולא חבר ההסתדרות בנה את המרפאות. אלה נבנו על ידי כספים שהמדינה העבירה, כיוון שהיא ראתה בקופת חולים זרוע ביצועית שלה, שמספקת שירותי בריאות. אבל קופת חולים לא עמדה במשימה הזאת.
היא התמוטטה. אז כשאני קיבלתי מהמדינה שלושה מיליארד שקל כדי להציל אותה הייתי צריך לשלם בשביל זה משהו". במקביל למשבר החוב בקופת חולים היו גם משברי חוב בקיבוצים, במושבים וברשויות המקומיות. אבל אף אחת מהמערכות האלה לא פורקה. לכל אחת מהן היה לובי פוליטי מסור אשר נאבק למענה והשיג לה הסדר חובות נוח שאיפשר לה לשרוד. "אני השגתי לקופת חולים יותר כסף מאשר כל גורם אחר אשר בא להסדר חובות. הבאתי לקופת חולים ארבעה מיליארד שקלים. מה הביאו קודמי?
הם לא הביאו אפילו רבע ממני. הם לא הביאו כלום. הם רימו את הקופה במשך שנים. במקום להעביר כסף לבריאות הם השתמשו בו לדברים אחרים. כל מה שאני עשיתי היה להחזיר חלק מהחוב שההסתדרות היתה חייבת למדינה. חלק, לא את הכל. אני אמרתי לאנשי האוצר בשיחות שלנו – נכון, מגיע שההסתדרות תחזיר יותר. אבל פשוט אין לנו כסף. אנחנו לא נעמוד בזה".
להסתדרות היה טיעון די חזק נגד הממשלה בעניין האחריות להיווצרות החוב. הרי הממשלה היא שצימצמה את השתתפותה בתקציב קופת חולים מכ-23% לכ-0%. הממשלה היא שייקרה את תעריפי האשפוז בבתי-החולים בלי לפצות את הקופה. והיום, כשהחוק החדש נכנס לתוקף, הממשלה נאלצת להעביר לקופת חולים יותר ממיליארד שקל בשנה שאותם לא העבירה קודם לכן. "אני תמיד טענתי שהיו שתי סיבות למצבה של קופת חולים: ההסתדרות והממשלה. אני ניתקתי את הבעיה הזאת באמצעות חוק הבריאות, אשר ניתק את הבריאות מהפוליטיקה. הרי מה שמעניין את החבר זה לא הבעלות על המערכת אלא השירות שהוא מקבל. ומה שאני עשיתי באמצעות הניתוק של קופת חולים מההסתדרות הוא גם לשפר את רמת שירותי הבריאות וגם לשפר את רמת שירותי האיגוד המקצועי וגם להקטין את התשלומים שחבר ההסתדרות משלם".
כבר במערכת הבחירות היה מוסכם על הכל שקופת חולים וההסתדרות הן תאומים סיאמיים שצריך לנתק ביניהן. השאלה היא אם האופן שבו אתה ביצעת את ניתוח ההפרדה לא גרם שאחד התאומים האלה (קופ"ח) ניצל ואילו השני (ההסתדרות) גוסס? "ההסתדרות לא גוססת. להיפך. בניגוד לכל האזהרות של המומחים אשר אמרו שהיא תתפרק ושאף אחד לא יבוא להיות חבר בה מה שקרה בפועל זה שיש בה יותר שכירים מאורגנים ממה שהיו בה קודם. הסכנה להסתדרות היא אחת: משך הזמן שבו היא תתאים את עצמה לייעודיה החדשים כפי שקבעתי אותם. אנחנו עדיין סוחבים עלינו את הגבנון הנורא של העבר. לכן, אם כוח האדם לא יצומצם כמו שצריך ואם ההסתדרות לא תגביל את עצמה אך ורק לתחומים שבהם היא צריכה לפעול – אז תהיה סכנה".
האם מכירת החיסול של חברת העובדים נבעה מתפיסה עקרונית מוקדמת או מאילוצים כספיים? "כשנכנסתי לתפקידי התברר לי שלמעשה לא נשארה חברת עובדים. על השאלה האידיאולוגית אם צריך או לא צריך חברת עובדים לא היתה לי תשובה ברורה. אבל מה שהתברר לי הוא שבפועל החברה הזאת פשטה את הרגל. מרכוש של כ-10-15 מיליארד שקל נותרו רק כ-1.5 מיליארד. ההנהגה הקודמת חיסלה את כל הרכוש הזה בפשיטות רגל ובניהול כושל".
אם נדייק, הרי השנים של הניהול הכושל היו שנות השמונים. כאשר אתה נכנסת לתפקידך חברת העובדים היתה יעילה מאוד ורווחית מאוד ונקייה מחובות. "חברת העובדים לא נתנה שום דבר להסתדרות. כל מה שהיא נתנה לנו זה בעלות על מניות של כור, שיכון ובינוי, הארגז וקצת בנק הפועלים. בכור, למשל, לא היתה לנו שום השפעה ממשית. אז מה אני הייתי צריך את זה? הרי הכובע הכפול הזה היה כובע נורא. לכן התכוונתי למכור את המניות ולהפקיד את הכסף בבנק ומהרווחים שיצטברו לממן את פעילותה של ההסתדרות. זה לא יותר חכם? לא יותר סביר?"
את כור מכרת לפי ערך של 1.1 מיליארד דולר. היום הערך שלה כ-1.5 מיליארד. אם אינני טועה, בתוך עשרה חודשים נגרם לחברי ההסתדרות הפסד של כשלוש מאות מיליון שקל. "אתה טועה מאוד. אני לא יודע מאיפה לקחת את זה. כשאני מכרתי את כור מכרתי אותה במחיר שהיה 25% מעל שווי הבורסה. אף אחד לא בא בטענות. כולם ציינו לשבח את העסקה הזאת. ואולי אם לא היינו מוכרים, המניה לא היתה מתרוממת.
אולי בניהול של ההסתדרות היא היתה דווקא יורדת והיינו מפסידים את כל הכסף". אמרת שאתה מעריך ששוויה של שיכון ובינוי נע בין 400 ל-600 מיליון ושהפוטנציאל העתידי שלה גבוה אף יותר. חודשים ספורים מאוחר יותר מכרת אותה ב-300 מיליון. "אני מכרתי את שיכון ובינוי ב-300 מיליון בלי כל הערכים של העובדים. היא הוערכה ב-550 מיליון,
אבל ההערכה היתה שאם נצטרך לפצות עובדים על מכירה לאדם פרטי זה יעלה כ-250-200 מיליון שקל. האלטרנטיווה היתה או למכור ב-300 או לא לקבל כלום. מה שהניע אותי בעניין הזה היא העובדה שבנייה זה ענף מעגלי. לא רציתי לעמוד במצב שבעוד כמה שנים החברה תקרוס ואני איאלץ לפטר 4,000 עובדים". השארת אחריך איגוד עובדים עני, שכוחו הפוליטי נשחק. אתה לא חושש לעתידו? "ההסתדרות הישנה שמנה וחלתה ונטתה למות. היא היתה חייבת לרזות. אני מאמין שדווקא מתוך הרזון הזה ההסתדרות תהפוך ליותר חזקה: אנחנו כבר הגענו להסכמי מסגרת שלא היו בעבר והסכמי פנסיה שלא היו וסידרנו את עניין הבריאות. עשינו מהפכה שההשלכות החברתיות שלה הן הגדולות ביותר במדינה. אם יש משהו שאני גאה בו ואהיה גאה בו כל חיי זה מה שעשיתי בהסתדרות. אני לא בטוח שאני אעשה עוד דברים כאלה בעתיד הנראה לעין".
ובאמת, בעתיד הנראה לעין כבר אי אפשר יהיה לעשות דברים כאלה. שהרי למרות שהמושג הפוליטי היותר מדובר היום באירופה הוא המושג של חברת-בעלי-העניין (STAKEHOLDER'S SOCIETY), ולמרות שהדיון הציבורי חותר אל הרעיון השמאלי-ימני של חברה שבה כל האזרחים הם מעין בעלי מניות, עדיין לא נמצאה הדרך המעשית להוציא את הרעיון הזה אל הפועל. ואילו בישראל, שהיא המדינה היחידה בעולם שבה במשך שבעים שנה התקיימה בפועל חברה של בעלי עניין, החברה הזאת זה עתה פורקה.
ואולי חיים רמון צודק כאשר הוא קובע שפעולתו בהסתדרות חוללה את אחת המהפכות החברתיות הגדולות בתולדות המדינה. הלא קשה להפריז בחשיבותה של מהפכה אשר מפרקת את ציבור העובדים מהקניין שלו ומההון (המשותף) שלו דווקא בתקופה שבה הכוח הפוליטי מרוכז כמעט בלעדית בידי מי שיש לו הון או קניין. קשה להפריז בחשיבותה של מהפכה אשר מעבירה את מערכות הרווחה של העובדים לידי המדינה דווקא בתקופה שבה המדינה הולכת ומסתלקת מאחריותה לרווחה בכלל ולרווחת העובדים בפרט. קשה להפריז בחשיבותה של מהפכה אשר כל שהיא משאירה מההסתדרות הוא האיגוד המקצועי וזאת דווקא בתקופה
שבה ספק גדול אם בתנאים הכלכליים החדשים של המשק התחרותי, הגלובלי, האיגוד המקצועי המסורתי עדיין מסוגל להגן על העובד. קשה גם להפריז בחשיבותה של מהפכה אשר מדלדלת את מה שהיה הארגון הוולנטרי הגדול בישראל וגוף הביניים העיקרי שלה דווקא בתקופה שבה ברור עד כמה ארגונים וולנטריים וגופי-ביניים חיוניים לשמירה על הדמוקרטיה. קשה להפריז בחשיבותה של מהפכה אשר מחלישה מאוד את המערכת הפוליטית האחת בישראל המחויבת לשוויון חברתי דווקא בתקופה שבה בעיית האי-שוויון הופכת להיות אקוטית. דווקא בתקופה שבה ישראל הופכת להיות אחת המדינות הפחות שוויוניות במערב.
בירושלים, ברחוב בית הדפוס, ההכנות בעיצומן. בעל הבית החדש של ההסתדרות, א.א. גמיש בע"מ, עושה כל מאמץ להכשיר את הבניין במועד. יש עדיין בעיות עם העירייה (טוענת שהבניין חורג מתנאי הרישיון שניתן לו) ויש בעיות עם מכבי אש (טוענים שהבניין עדיין אינו בטיחותי) אבל החלונות כחולי-האלומיניום כבר הותקנו ומחיצות הגבס הלבנות כבר הוצבו ובמסדרונות המבוך הצרים עוסקים כעת בחיבורה של מערכת החשמל. גם החדרים עצמם כבר כמעט מוכנים. הם אמנם קטנים מאוד ודחוסים ונמוכי תקרה אבל קבלני המשנה מותחים שטיחי משרד נאים, תכולים, מעל רצפת הבטון שלהם. אנשי סיעת הליכוד ירוו נחת: בכל מקום שהעין נחה עליו היא נתקלת בצירופים פטריוטיים חוזרים של כחול ולבן, לבן וכחול.
זה בניין בסיסי מאוד. אינו אלא אחד-עשר אלף מטרים רבועים שהוטחו על דופן ההר ללא מחשבה מרובה, ללא התכוונות אסתטית. במקורן נועדו הקומות התחתונות להיות בתי מלאכה. במקורה נועדה קומת הכניסה להיות קומה של מסחר זעיר. עכשיו עוסקים בהסבה שלהם לצרכיו של איגוד העובדים הטהור החדש של ישראל. איגוד העובדים נטו. את עיקר העבודה עושים כאן פועלים פלשתינאים. הם אינם מאוגדים, כמובן. הרי בישראל שנת 96' רק שלושים עד ארבעים אחוז מהעובדים מאוגדים. בענפים כמו ענף הבנייה אין עבודה מאורגנת כלל. בכל בוקר מביאים הטרנזיטים והפיקאפים של א.א. גמיש כך וכך עובדים חסרי זכויות וחסרי מחויבויות מנקודות האיסוף שבאזור בית לחם ותמורת שכר יומי הנע בין 80 ל-120 שקלים הם מכשירים בשביל ההסתדרות את ביתה החדש.
בהסתדרות עצמה הדעות חלוקות. בקואליציה אומרים שהמעבר אולי יפתח דף חדש. שבאמת היה קשה, היתה טראומה, אבל עכשיו ניכרים סימני התאוששות. המחלקה המשפטית, למשל, נבנתה מחדש והיום היא מתפקדת היטב. ויש קרן שביתה יפה שלא היתה בעבר. וצוות מיוחד להפגנות. ומה שהכי חשוב: מספר השכירים הכפופים להסכמים קיבוציים נמצא בעלייה. למרות שיש פה ושם טינה על עזיבתו של רמון בטרם עת יש האומרים שמוטב כך. הרי עמיר פרץ מצליח לתת לעובדים בכל רחבי הארץ את התחושה שהם אף פעם לא קיבלו מרמון: שהוא אחד משלהם. שאכפת לו. שהוא מוכן להילחם. באופוזיציה, ולא רק באופוזיציה, אומרים שכל זה שטויות. קצף קל. פטפוטים של ערב פריימריס. שהרי המספרים מדברים. ועל פי המספרים ההסתדרות שורדת עכשיו אך ורק הודות למכירת נכסיה.
וכשהנכסים ייגמרו, בעוד שנה-שנתיים-שלוש, הכסף ייגמר. וכשהכסף ייגמר הפוליטיקאים יסתלקו.והאיגודים החזקים יסתלקו. ומה שיישאר, במקרה הטוב, היא פדרציה רופפת של איגודים שמידת הסולידריות ביניהם קלושה. מה שיישאר הוא שוק עבודה ישראלי גמיש להפליא עם מערכת רווחה ישראלית מצומקת להפליא עם מדינה ישראלית מופרטת להפליא. מדינה ששליטתו של המאיון העליון בה תהיה שליטה ללא עוררין. ואז, רק אז, יבוא הפיצוץ הגדול. והעובדים שוב יוכלו להתכנס בבית המלאכה של הטכניון. ולהשתמש בזכות הזעקה. להתחיל הכל מההתחלה.