הדיון הציבורי בתקציב הביטחון, בפנסיות של קציני צה"ל ובתוספת הרמטכ"ל הוא לגיטימי וחשוב. למשלמי המיסים בישראל יש זכות לדעת מה נעשה בכספם ולוודא שהם לא מושחתים לריק. לאזרחי ישראל יש סיבה טובה לחשוד בכך שמערכות ציבוריות גדולות – ובהן צה"ל – מנצלות את כוחן הרב כדי לדאוג לאינטרסים הארגוניים שלהן ושל העומדים בראשן. ההחלטה להעביר למעלה ממיליארד שקלים מתקציב המדינה לקצבאות אנשי הקבע נראית על פניה תמוהה, מוזרה ודורשת הסבר. לכן יש מקום לשאול שאלות. ויש מקום למתוח ביקורת. חובה לקיים ויכוח ער ופתוח על אופן התנהלותה של מערכת הביטחון.
אבל מה שהתרחש בארץ בשבועות האחרונים הוא לא תהליך מסודר של שאילת שאלות, ולא תהליך ענייני של מתיחת ביקורת, ולא ויכוח ער ופתוח. בשבועות האחרונים היה עליהום. החלטה ממסדית שנויה במחלוקת העניקה עילה להתפרצות יצרית ואלימה וכמעט קנאית. אחרי שסקלנו באבנים את הטייקונים ואחרי שסקלנו באבנים את העובדים המאורגנים ואחרי שסקלנו באבנים את החרדים ואחרי שסקלנו באבנים את האשכנזים החלטנו לסקול באבנים גם את לובשי המדים. הקצינים, הנגדים, אנשי הקבע. העם מצא את אויב העם החדש: מגיניו. משרתיו. מי שתורמים את חייהם ומסכנים את חייהם כדי שכולנו נוכל לחיות כאן.
התופעה לא חדשה. בעשורים האחרונים ההערכה של החברה הישראלית אל צבא ההגנה לישראל נשחקה. ב־1990 שיעור המתגייסים בשנתון עמד על כ־75 אחוזים, אך ב־2020 הוא הידרדר ל־64 אחוזים. ב־2011 כ־69 אחוזים מהישראלים הביעו אימון רב בצבא, אך ב־2020 רק כ־47 אחוזים עשו זאת. במקביל, בני האליטות עברו בהמוניהם מהיחידות הלוחמות אל היחידות המשרדיות והטכנולוגיות. התעצם מאוד אתוס "או סיירת או ניירת". חל פיחות דרמטי ביוקרה ובמעמד החברתי של לוחמים ומפקדים. מחברה הסוגדת לאלופיה היינו לחברה המזלזלת בקציניה. רוח הזמן – העוינת מוסדות וסמכות – התחילה לנשב בעוצמה ולהכות בצה"ל. גם היחס החשדני אל הציבורי באשר הוא ציבורי עשה את שלו. לאט־לאט ובאין רואה – ישראל התחילה לסגת מצה"ל.
בשבועיים האחרונים הנסיגה הואצה מאוד והייתה למבוהלת. הרוח הפכה להוריקן. כאשר קצין בכיר הביא את בנו בן החמש אל גן הילדים הוא נתקל בעוינות של ממש. כאשר אלוף פיקוד בא לבקר פצוע קשה הוא גורש. כאשר קצינה לא בכירה הגיעה לניחום אבלים היא הותקפה בשצף קצף. כאשר קצינה אחרת אושפזה בבית החולים היא ספגה יחס מזלזל ומשפיל. לובשי מדים התחילו להיזהר מאוד שלא להופיע במדים לאירועים ולמסעדות. במקום להרגיש גאים הם חשו פגועים ומושפלים. מי שרק לפני דור נישאו כאן על כפיים (באופן מוגזם) חבוטים היום חברתית ומוכים נפשית. במקרים רבים מאוד ההתייחסות הרחבה אליהם היא כאל אוכלי חינם וחשודים בשחיתות, שלא דרגות על כתפיהם אלא שטרות של כסף.
ההתייחסות השיפוטית הזאת אל צה"ל היא קודם כול מופרכת. בחצי המאה האחרונה חלקו של תקציב הביטחון בתקציב המדינה ירד בשני שלישים, מכ־45 אחוזים לכ־15 אחוזים. באותו פרק זמן חלקה של ההוצאה על הביטחון בתמ"ג ירד מכ־35 אחוזים לכ־5 אחוזים. צה"ל התכווץ והתייעל ולפי חברת מקינזי הוא אחד הצבאות החסכניים בעולם. לא שאין בו איי שומן. לא שאין בו אזורים של אי יעילות. אבל בשום פנים ואופן הוא אינו בית בורבון של הנהנתנים הזוללים עוגות ושודדים את הקופה הציבורית.
עוד יותר משהיא מופרכת, ההתייחסות השיפוטית אל צה"ל מסוכנת. מה שמתרחש לנגד עינינו הוא מרי זועם נגד המסגרת הממלכתית האחרונה, ונגד המערכת הציבורית האחרונה שזכתה כאן לאמון ולכבוד. ואם התהליך הפופוליסטי הזה יימשך, הוא יהיה מסוכן יותר מחמאס. הוא לא יאפשר לצה"ל להצטיין והוא לא יאפשר לצה"ל לתפקד. הטובים הבוגרים יפרשו לביתם ויעשו לביתם. הטובים הצעירים לא יתגייסו ליחידות המחץ. ומה שנקבל הוא צבא שיהיה דומה יותר ויותר לצבא האמריקני בתקופת וייטנאם: חסר ברק, חסר מצוינות, חסר נחישות וחסר ערכיות. צבא שאובדן אהבת העם שבר את מפרקתו.
הגיעה השעה להפסיק את העליהום. ביקורת – כן, בהחלט. דיון ציבורי פתוח – בטוח. אבל אסור לנו להפקיר את מי שמגוננים עלינו ומבטיחים את קיומנו. חדל אש על כוחותינו.