בשנות השישים של המאה הקודמת רווחה בארץ בדיחה: ראש הממשלה לוי אשכול היה מודאג יותר מבצורת במערב התיכון האמריקני מאשר מבצורת בנגב הישראלי. הבדיחה לא הייתה מצחיקה כלל, אבל היא הייתה חכמה. היא העידה שהתלות של מדינת הסְּפָר היהודית במעצמת-העל האמריקנית היא דרמטית.
ראש הממשלה השלישי הבין את הבעיה ואף התמודד איתה. ביוני 1964 הוא ערך את הביקור הממלכתי הראשון של ראש ממשלה ישראלי בארה"ב. במהלך הביקור הוא יצר מערכת יחסים אינטימית עם הנשיא לינדון ג'ונסון, הממשל שלו ומנהיגי הקונגרס. בכך הוא הצליח במקום שקודמו המיתולוגי דוד בן־גוריון כשל. אשכול הוא שכרת את הברית האסטרטגית שלנו עם האומה החשובה בעולם. ב־57 השנים שחלפו מאז, הברית רק התהדקה: מטילי הוק עד לטילי חץ ולמיירטי כיפת ברזל; ממטוסי סקייהוק ועד למטוסי אף־35; מאיום לפרק את דימונה ועד לקבלה שקטה ואוהדת של דימונה.
אבל לפני שנים אחדות, כששאלתי ישראלי חכם העוסק בביטחון הלאומי מה הוא האיום האסטרטגי החמור ביותר הנשקף לישראל במאה ה־21, הוא שתק. וחשב ושתק. ושתק וחשב. ואז, אחרי רגעים ארוכים של הרהורים, הוא אמר כך: עם האיומים האסטרטגיים העומדים לפנינו נדע להתמודד; מה שמדיר שינה מעיניי הוא האיום האסטרטגי הנמצא מאחורינו. החשש שבוקר אחד נתעורר ונגלה שפג תוקפה של ברית אשכול־ג'ונסון, שהתהדקה בימי גולדה־ניקסון והתעצמה בעידן רבין־קלינטון ובתקופת נתניהו־טראמפ. אם חלילה נאבד את אמריקה, הוא המשיך, מצבנו יהיה רע ומר. והתהליכים המתרחשים באמריקה אינם מעודדים. עשור אחר עשור ושנה אחר שנה הם שוחקים את יסודות השותפות ההיסטורית עם ארה"ב, שהביטחון הלאומי הישראלי מושתת עליה.
המצב ידוע ומוכר: בעקבות הכישלון במלחמות בעיראק ובאפגניסטן, ובשל העצמאות האנרגטית האמריקנית, וושינגטון איבדה עניין במזרח התיכון ונסוגה ממנו בהדרגה. בעקבות השינויים הדמוגרפיים העמוקים המתרחשים באמריקה, והפיכתה למדינה שבה המיעוטים הם הרוב, נחלשת ההזדהות הרעיונית, הערכית והדתית של רבים מהאמריקנים עם ישראל. בעקבות עלייתו של השמאל הרדיקלי, רבים מבני דור המילניום מתייחסים לישראל בעוינות כמעט. ובשל החולשה והבלבול והפילוג בקהילה היהודית האמריקנית, עוצמתה של השדולה הפרו־ישראלית הולכת ונשחקת.
נכון, לא הכול שחור. יש גם מציאות מעודדת. המפלגה הרפובליקנית היא ברובה ידידת אמת של ישראל. הרוב השקט והמתון במפלגה הדמוקרטית אוהד עדיין את ישראל. לנשיא ביידן עצמו יש רגשות חמים וכנים כלפינו. אבל משהו עמוק השתנה. כיוון הרוח אחר. אמריקה של 2022 עומדת להיות שונה מאוד מאמריקה של 1982 ו־2002. ההתייחסות שלה אל המדינה היהודית-דמוקרטית היא חיובית – עם כוכבית. ידידותית – אך לא נלהבת. תומכת – אבל על תנאי. פרק האהבה הסוחפת נגמר – ועכשיו אנחנו במערכת יחסים טובה למדי. אלא שמבחינת ישראל, "טובה למדי" זה לא מספיק. זה אפילו מסוכן.
את הראיות אנחנו מקבלים בימים אלה. נשיא ארה"ב מסרב לשוחח עם ראש ממשלת ישראל במשך שלושה שבועות? השיחה היחידה עם האמריקנים היא שיחת נזיפה טלפונית עם מזכיר המדינה בלינקן? מאז ימי ג'יימס בייקר לא היה שפל שכזה ולא הייתה השפלה כזאת. אפילו ברגעים הקשים ביותר שלהם, אובמה ונתניהו לא הפסיקו לדבר זה עם זה. ארה"ב לא מקשיבה לטיעוניה של ישראל בעניין הסכם הגרעין של איראן? ארה"ב דוחה את האספקה של מטוסי תדלוק חיוניים לישראל? מקורות אמריקניים מביעים הסתייגות עמוקה מהפעילות של המוסד נגד איראן? הרבה שנים לא היה פער גדול כל כך בין שתי המדינות. הרבה שנים האיום האסטרטגי שמאחורינו לא היה חמור בהרבה מהאיומים האסטרטגיים שלפנינו.
הגיעה השעה שהישראלים יתעוררו. במשך שני דורות התייחסנו אל הברית עם ארה"ב כאל עניין מובן מאליו. מצד אחד, השתמשנו בה לא פעם שלא כראוי; מצד שני, לא העמקנו אותה ולא חידשנו אותה ולא התאמנו אותה לזמנים המשתנים. כעת, כאשר אנו זקוקים לה כדי להתמודד עם סכנה קיומית אמיתית – היא לא ממש שם. רק השאריות שלה שם. רק האינרציה. אדי הדלק האחרונים. אם לא נעשה מעשה של ממש מול אמריקה לפני העימות עם איראן – אחרי העימות עם איראן אמריקה כבר לא תהיה כאן. מול מזרח תיכון אכזרי, נישאר לבד.