הגנה על הצדק

ביום רביעי בבוקר הגישו שאול ואיריס אלוביץ' לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה לבטל את כתבי האישום נגדם, במסמך בן 227 עמודים שכתב עורך דינם ז'ק חן. אין להם סיכוי להצליח: כתב האישום יישאר על כנו והמשפט יימשך כסדרו. אבל אחרי שקראתי בנשימה עצורה את הבקשה המפורטת והמנומקת להגנה מן הצדק, שנתי נדדה. לכאורה אין במסמך כל חדש, אך כתב ההגנה של עו"ד חן הוא כתב האשמה מטלטל נגד מערכת אכיפת החוק הישראלית.

תיק 4000 חסר תקדים, כי הוא הביא להאשמתו של ראש ממשלה מכהן בקבלת שוחד. כזאת לא היה בתולדות ישראל. הדעת מחייבת שתיק רגיש ונפיץ כל כך ינוהל במדויק. אסור שיהיו טעויות, תקלות או הטיות. דרושות מקצועיות מזוקקת ויושרה סרגלית. מכיוון שלא מדובר רק בגורלו של אדם אלא בגורלה של הדמוקרטיה הישראלית, גם המשטרה וגם הפרקליטות חייבות לפעול באופן שאין בו רבב ואין בו משוא פנים.

אבל מה מספר לנו המסמך הנורא של ז'ק חן? מה הן העובדות הידועות שהוא מרכז למעננו ומה הוא המידע הגלוי שהוא מארגן עבורנו?

כאשר עצרה המשטרה את בני הזוג אלוביץ' היא נהגה שלא כחוק, החרימה את כל חפצי האמנות בביתם ואף נטלה מגברת אלוביץ' את עגיליה ואת טבעת הנישואין שלה. כאשר עצרה את ניר חפץ היא כלאה אותו בתא מלא פשפשים, מנעה ממנו שינה וטיפול רפואי והרעיבה אותו. ההצעה לשלמה פילבר להפוך לעד מדינה נעשתה, בניגוד לחוק יסוד, בטרם אישר היועץ המשפטי לממשלה את חקירתו של ראש הממשלה.

זאת ועוד: תרגיל חקירה מזוהם שנעשה לחפץ איים על משפחתו החפה מפשע, והתעמר במקורבת שלו שלא הייתה חשודה בדבר. תרגיל חקירה מזוהם שנעשה למשפחת אלוביץ' ניסה להביא באופן בלתי ראוי להחלפתו של עורך דינם ולפגיעה בזכות הייצוג שלהם. בניגוד לחוק, המשא ומתן שקדם להפיכתו של שלמה פילבר לעד מדינה לא תועד. בניגוד לחוק, חומרים חיוניים להבנת אופן פעולתו של פילבר כמנכ"ל משרד התקשורת הוסתרו מההגנה ומבית המשפט. כמעט מחצית מהמסרונים ומכתבי הדוא"ל של עד המדינה אילן ישועה הוסתרו במכוון ובמודע מההגנה ומבית המשפט. מעצרי חשודים הוארכו שלא לצורך חקירה אלא לצורך הפעלת לחץ. חשודים נפלו קורבן לאיומים, לחצים וטרטורים, לשימוש בלתי חוקי ברוגלה וללינץ' ציבורי שגרמו במזיד הדלפות מגמתיות שנעשו תוך עבירה על החוק.

להצטברות עשרות המעשים החמורים הללו של המשטרה והפרקליטות יש משמעות אחת. האנשים שהובילו את הטיפול בפרשות נתניהו לא ניסו להתמודד עם תמונת מציאות מורכבת שהיו בה אורות וצללים. הם דבקו בסיפור אחד מפליל, העצימו ראיות שיאששו אותו והתעלמו מראיות שיערערו אותו. הראייה שלהם הייתה ראיית מנהרה. הלהט שלהם היה חד־כיווני. הם הניחו את המבוקש וציירו את מעגל המטרה סביב החץ.

תחושתי כשקראתי את 227 העמודים הייתה אחת: חלחלה. חלחלה על ששלטון החוק רמס את החוק באופן בוטה ושיטתי כל כך. חלחלה על כך שמי שהיו אמורים לרדת לחקר האמת עיוותו וסילפו את האמת. חלחלה על כך שקצינים ופרקליטים לא נהגו כרודפי צדק אלא כרודפי אדם. כציידים. מבחינתם המטרה – הפלת נתניהו – קידשה את האמצעים. התהליך הפלילי היה המשך המאבק השבטי באמצעים אחרים.

לא קשה לתאר מה היה קורה אם שמו של נאשם מספר אחת בתיק 4000 לא היה ביבי אלא טיבי, או לפיד, או גנץ, או מיכאלי, או עבאס. האגודה לזכויות האזרח היתה מגישה תריסר עתירות מוצדקות לבג"ץ. עיתון הארץ היה מפרסם מאה מאמרים מושכלים על רמיסת זכויות האדם וקץ העולם. אלפים היו מתגודדים מחוץ לבתיהם של שי ניצן ורוני אלשיך ושואגים "פשיזם, פשיזם". אבל מכיוון שנתניהו הוא נתניהו – קול דממה דקה. לא שומו שמיים ולא האזיני ארץ. לא אמות הספים ולא ליקוי מאורות. הכול הולך. צאלח א־דין בידינו.

איש אינו יודע אם נתניהו, אלוביץ' והנאשמים האחרים אשמים או זכאים. בית המשפט הוא שיחליט. אבל מה שברור כבר עכשיו הוא שבמדינת ישראל יש היום צורך בתיקון גדול ובהגנה על הצדק.