רוגל אלפר ("הארץ", 11.9") צודק: לפעמים מדינות מתאבדות. למען האמת, אותה מדינה שרוגל ואני הם אזרחיה מתאבדת בימים אלה. נותר לנו פחות מעשור. אם ישראל לא תעשה פניית פרסה – ב-2025 יחיו ביהודה ושומרון כ-750 אלף מתנחלים, ואז לא יהיה אפשר לחלק את הארץ. ואם לא יהיה אפשר לחלק את הארץ, ישראל תחדל להיות מדינה יהודית דמוקרטית. או שתהיה למדינת אפרטהייד, או שתיהפך למדינה דו לאומית, שכעבור זמן תהיה למדינה ערבית.
כך או כך, יקיץ הקץ על המפעל הציוני. גם לילדים של רוגל וגם לילדי לא יהיה עתיד בארץ שסבינו עלו אליה והורינו בנו, ובה אנחנו חיים.
ההתאבדות היא התאבדות מרהיבה. הטכנולוגיה העילית לא היתה מעולם מבטיחה יותר. טכנולוגיית המים לא היתה מעולם מרשימה יותר. הגז שופע, הסייבר מרקיע שחקים, והעליונות האווירית מוחלטת. צבא חזק, כלכלה תוססת ויתרון אסטרטגי מובהק מול מזרח תיכון מתפורר יוצרים את האשליה שמצבנו מעולה. לכן המסעדות מלאות, המכוניות נחטפות, ואפילו מחירי הדיור המאמירים מעידים על כך שהישראלים מאמינים בחוסן של ביתם הלאומי.
אבל האמת היא, שהישראלים הם קורבנות של הצלחתם. העוצמה הביטחונית וההצלחה הכלכלית גורמות להם לא לראות את מה שממתין להם מעבר לעיקול הדרך. הפרארי הזוהרת שבנינו במו ידינו מאפשרת לנו לשעוט בעיניים עצומות אל התהום. כך שכל ישראלי שעיניו נותרו פקוחות מוכרח היום להתעורר ולעורר ולנסות להסיט את ההגה. כל מי שהמדינה יקרה לו מוכרח לנסות לעצור את המסע המטורף אל ההתאבדות.
אין זמן לוויכוחים אישיים וחשבונות אישיים. אין פנאי להתפלפלויות ופלפולים. יש לאחד כוחות ולגייס כוחות, וצריך לעשות. לדפוק על כל דלת ולדבר עם כל אדם ולהפוך את לב העם.
איך עושים זאת? קודם כל מודים בטעויות. מודים בכך שהסכם אוסלו נכשל ופסגת קמפ-דייוויד הובילה לאסון, וההתנתקות מעזה הביאה טילים על אשדוד. מודים בכך שיאסר ערפאת לא היה מעולם פרטנר, ומחמוד עבאס לא יהיה לעולם פרטנר, וחלק ניכר מהפלסטינים רוצים עדיין את יפו, רמלה ולוד.
אחר כך מחליפים את המערכה הישנה על השלום במערכה חדשה על הציונות. הופכים את השולחן על הימין: בעוד אנחנו לוחמים את המלחמה של המדינה היהודית, אתם האנטי-לאומיים המחריבים את הבית השלישי. אתם הפוסט-ציונים שמביאים את הציונות לידי סיום. אתם האליטה היהירה של המאה ה-21, המעדיפה את התנחלויות הפאר שלה על עם ישראל ועל מדינת ישראל.
ואז, אחרי ההודאה בטעויות העבר ואחרי ההוקעה של מערערי העתיד, מציעים דרך שלישית. מציעים תהליך הדרגתי וארוך של חלוקת הארץ, שאינו מבוסס על הסכמים כוללים אלא על הבנות חלקיות, ושל בניית אומה. ברוח הרמב"ם, מציעים דרך אמצעית בין יהודית לבין דמוקרטית ובין מסורתית לבין מודרנית ובין יזמית לבין חברתית. מציעים לצאת מהדשדוש הנוכחי אל שביל הזהב שיוביל אל מדינת מופת.
האם ההצלחה מובטחת? לא. אבל החלופה ברורה. וסיבה אחת לאופטימיות היא דווקא העובדה, שאת הדבר הנכון טרם ניסינו. מאז הניצחונות של 1992 ו-1999 לא התגייסנו בגדול. בשני העשורים האחרונים גם לא הבאנו לזירה רעיון חדש גדול. קיטרנו וקיטרנו ולא עשינו מעשה של ממש. הסיבה השנייה לאופטימיות היא, שהישראלים לא פראיירים ולא טיפשים. אם נדבר אמת עם אחינו ונציע הצעה של אמת לאחיותינו – יש סיכוי. לא ודאות אבל סיכוי.