עדיין צריך להיזהר. הפתיחה המהירה מדי של המשק עלולה להתנקם בנו בתוך חודש־חודשיים. המוטציה הבריטית עדיין מסוכנת, ועלולות להופיע גם מוטציות נוספות. ייתכן שיהיה גל רביעי באביב, שיוביל לסגר אחרי הבחירות. אבל השבועיים האחרונים היו טובים למדי. בעולם הסתמנה תופעה מפתיעה ולא מוסברת של ירידת התחלואה. בישראל מבצע החיסונים המדהים התחיל להשפיע באיחור על היקף המגפה. ירד מספר המאומתים, ירד מספר החולים קשה וירד מספר המתים. נוצרו הנסיבות שיאפשרו להתחיל לחזור לחיים. לאט, בזהירות. בידיעה שההישג עדיין שביר ופריך והפיך.
החדשות הכלכליות היו טובות ומפתיעות במיוחד. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה גילתה לנו השבוע שב־2020 המשק לא התכווץ בכ־6 אחוזים כפי שהעריכו רבים, אלא אך ורק ב־2.4 אחוזים. מכיוון שהאוכלוסיה המשיכה לצמוח, התמ"ג לנפש ירד ב־4.1 אחוזים. נכון: אלה עדיין נתוני הצמיחה (השלילית) הגרועים ביותר שנרשמו בישראל אי פעם. אבל הם טובים לאין ערוך מההערכות המוקדמות, האפוקליפטיות. והם טובים מאלה של ה־OECD, שכלכלתו התכווצה ב־5.9 אחוזים, גרמניה (5.1 אחוזים), צרפת (8.7 אחוזים) ובריטניה (10.4 אחוזים). אף שסבלנו משלושה גלי קורונה ומשלושה סגרים של בלגן ומאינספור מחדלים – התמונה המקרו־כלכלית אינה קודרת לגמרי. המנהרה ארוכה ואפלה, אבל בסופה יש כתם עמום של אור.
הסיבה העיקרית להצלחה היחסית של הכלכלה הישראלית בזמן המגפה הייתה ההייטק. ייצוא הטכנולוגיה העילית לא פחת ב־2020 אלא עלה ב־11 אחוזים. היקף ההון שהושקע בענף לא צלל אלא זינק ב־27 אחוזים. מספר העסקאות עלה ב־14 אחוזים. ההון שחברות ההייטק הישראליות גייסו בבורסה גדל פי שלושה. הצירוף של כסף זול והצפה מוניטרית בשווקים העולמיים, עם מעבר חד של הכלכלה העולמית לתחום הדיגיטלי, הניב שגשוג בלתי רגיל בפארק ויצמן ברחובות, ברבעים הטכנולוגיים של הרצליה פיתוח ובמגדלי ההזנק של תל־אביב. ערוצי הטלוויזיה סיפרו לנו (בצדק) על קניונים סגורים ועל דוכני פלאפל קורסים, ורבבות ישראלים טכנולוגיים היו למיליונרים.
מיצובה הכלכלי של ישראל לקראת העידן שאחרי הקורונה אינו רע. בממד אחד, טובים מאוד הסיכויים שהיא תהיה ראשונת המדינות המוכות שמצליחה לפתוח את שעריה בגלל ההצלחה של מבצע חיסונים נרחב. בממד שני, יחס החוב־תוצר של ישראל (שהידרדר מכ־60 אחוזים לכ־80 אחוזים) נותר טוב בהרבה מזה של רבות מהמדינות המתקדמות. בממד השלישי, החשוב מכולם, כלכלת הטכנולוגיה לא קמלה בשל הקורונה אלא לבלבה ופרחה בגללה. היא מציבה את ישראל בנקודת זינוק מעולה לקראת התמודדות באולימפיאדה הכלכלית בתום המגפה.
ובכל זאת, האתגר הכלכלי־חברתי של ישראל בשנים הקרובות יהיה דרמטי. וזאת מפני שישראל אינה מדינה אחת אלא שתיים. מצבה של מדינת ההון והטכנולוגיה שפיר, אפילו טוב. יש סיכוי גבוה שהוא יהיה מצוין. אבל מצבה של מדינת העבודה והכלכלה הישנה גרוע. אפילו רע. יש סיכוי גבוה שהוא ילך ויחמיר. זאת מפני שההון גילה שהוא זקוק להרבה פחות עובדים מבעבר. הטכנולוגיה מייתרת הרבה מאוד עובדים. ממיליון הישראלים שאיבדו את מקום עבודתם בשנה שעברה, לפחות מחצית לא ישובו אל מעגל העבודה. מבין 80 אלף העסקים שקרסו – רבבות לא ישתקמו. ברבעים מסויימים של הכלכלה הישראלית המסיבה רק מתחילה, אך ברבעים אחרים האורות כבים. הפער בין הישראלים שיש להם ובין הישראלים שאין להם גדול מאי פעם.
הבעיה אינה ישראלית בלבד. בחודשים הראשונים כלכלנים התווכחו מה תהיה דמותה של ההתאוששות הכלכלית שתבוא לאחר המגפה. האם היא תיראה כמו האות הלטינית V, התאוששות מהירה וחדה, או כמו האות L, נפילה ללא התאוששות אמיתית? בסופו של דבר מתברר שההתאוששות היא דמוית K: המגזר הטכנולוגי והמגזר הפיננסי משגשגים, בעוד מרבית המגזרים האחרים שותתים דם. במקום שהמשבר הגלובלי יאלץ אותנו לפתור את בעיית האי שוויון, הוא רק העצים אותה והפך אותה לנגע החמור ביותר של המאה ה־21. יותר משמגפת הקורונה תסכן את הסדר העולמי בעשור הקרוב, תסכן אותו מגפת האי שוויון המשתוללת.
אבל ישראל איננה העולם, ואיננה אמריקה ואיננה אירופה. ישראל היא עדיין מדינת־סְפר שנלחמת על חייה. היא לא יכולה להרשות לעצמה לתת לקורונה לעוות מבנה כלכלי־חברתי מעוות מלכתחילה. היא חייבת לחסן את עצמה בצדק חברתי, ולמצוא דרך לשתף את כל הישראלים בסיפור ההצלחה. העידן הישראלי של אחרי המגפה חייב לשוב ולהיות עידן של ערבות הדדית.