האיום האיראני מציב בפנינו שלוש שאלות: מה קרה? מה קורה? מה יקרה?
מה קרה? לפני כ־12 שנה גיבשו בנימין נתניהו ואהוד ברק אסטרטגיה נועזת ומבריקה מול הניסיון של האייתוללות לייצר את הפצצה השיעית. שניהם הבינו שתוכנית הגרעין האיראנית גדולה על המוסד. שניהם הבינו שהכורים בנתנז ובפורדו לא מעניינים את העולם. לכן הם יצרו חלופה צבאית כחול לבן – ועשו בה שימוש מדיני מתוחכם. מצד אחד ראש הממשלה לשעבר הציב את אימת ההתגרענות במרכז סדר היום העולמי; ומצד שני גם הוא וגם שר הביטחון לשעבר ניהלו מדיניות "תחזיקו אותי". מדיניות "או־טו־טו". הם הבהירו לקהילה הבינלאומית שאם לא תעצור את טהרן, חיל האוויר הישראלי יופיע בשמי טהרן והמזרח התיכון יבער ומחירי האנרגיה ינסקו. יאללה, בלגן.
נתניהו וברק הצליחו חלקית. הם יצרו דינמיקה שהובילה להטלת סנקציות על איראן וליצירת חלופה צבאית אמריקנית מול איראן. כתוצאה מהאיום הכפול הזה הסכימו האיראנים לחתום ב־2015 על הסכם וינה, שהיה בעייתי מאוד אבל הרוויח זמן ודחה את הדילמה האכזרית של "פצצה או הפצצה". אבל בשנת 2018 דונלד טראמפ פרש מההסכם בלי שתהייה לו אסטרטגיה מקיפה ליום שאחרי הפרישה. בה בשעה, ישראל של בנימין נתניהו ויוסי כהן פיתחה אמונה מאגית ביכולות המוסד. גם ארה"ב וגם ישראל בעצם נרדמו בשמירה. וכשנבחר ממשל אמריקני חדש, ששידר חולשה, התברר שאנחנו בבעיה.
העיסה הרעילה שהשאיר אחריו טראמפ הפכה לרעילה הרבה יותר בעידן ביידן. היא אפשרה לאיראנים לשטות בעולם עייף, מבולבל ומוכה קורונה. היא גרמה לכך שתחת הנהגתו של נשיא קיצוני חדש, איראן הרהיבה עוז וחצתה קו אדום אחד וקו אדום שני וקו אדום שלישי. היא הלכה עד הסף והגיעה אל פי התהום.
מה קורה? איראן 2021־2022 שועטת אל הגרעין. היא מעשירה את האורניום לרמה של 60 אחוזים. היא מפתחת ומתקינה צנטריפוגות חדישות. היא צוברת כמויות גדולות של חומר בקיע שדי בו לייצור כמה וכמה פצצות אטום. והיא ככל הנראה עובדת על התהליך שיאפשר לה להפוך את חומר הגלם הגרעיני לנשק. אחרי שההסכם של אובמה עם טהרן גרם לכך שהיא תהיה במרחק של כשנה מפריצה אל הפצצה, היום היא במרחק של כחודש.
אל מול ההתרחשות המסוכנת הזאת העולם מנמנם. אל מול ההתפתחות החמורה הזאת אמריקה מגמגמת. אל מול ההתממשות של תרחיש האימים, ישראל מברברת, מתברברת, ואין לה מענה ואין לה אסטרטגיה כוללת.
מה יקרה? אנחנו עומדים לפגוש את הזאב. זה כעשרים שנה נביאי הזעם (ובהם כותב שורות אלה) צועקים "זאב זאב". נביאי הזעם צדקו וצודקים: הזאב אכן שם. אבל תודות לצעקות, הזאב נהדף בכל פעם מעט. הוא ניאלץ להיזהר ולא מיהר להסתער. אבל כעת, כשלעולם כבר נמאס, הזאב מתקרב. כעת, לאיש אין קשב וכוח רצון ומיקוד – והזאב מלטש את שיניו ומשחיז את טפריו. אין לו כוונה להחמיץ את שעת הכושר שנקרתה בדרכו. אין לו כוונה להניח לנו להמשיך לחיות בגן העדן של השוטים שהסתגרנו בו. "זאב זאב", אמרתם? זאב. זאב! זאב!!!
לישראל שלוש דרכי פעולה אפשריות: צבאית, חשאית, מדינית. החלופה הצבאית היא אסונית. גם אם היא קיימת, לשימוש בה יהיו השלכות מרחיקות לכת שעדיף לא לתארן בערב שבת. החלופה החשאית היא אשליה. היא חיונית כדי לאסוף מידע וכדי להרוויח זמן, אבל אין בה כדי לעצור את הדהירה של רכבת השדים האיראנית. החלופה המדינית החלידה מאוד. לנפתלי בנט וליאיר לפיד אין המעמד הבינלאומי שהיה לבנימין נתניהו ולאהוד ברק (ולשמעון פרס ולאריאל שרון וליצחק רבין), והעולם לא באמת מקשיב להם ולא ממש סופר אותם. בחיוך מנומס על שפתיו הוא זורק אותם – ואותנו – אל מתחת לגלגלי הרכבת.
אז מה צריך לעשות? לעשות. לא לשחק במשחקי האשמה פנימיים. לא להוליך את הציבור שולל ולא לזרות חול בעיניים. את החלופה הצבאית צריך לבנות ולהעצים – מהר. ומהחלופה החשאית צריך להפיק את כל מה שאפשר. אבל בראש ובראשונה חובה לצאת מיד למערכה מדינית חסרת תקדים. לטלטל את דעת הקהל העולמית. לגייס כל בן ברית. ולומר לישראלים בכנות: הזאב בפתח הבית. היכונו למפגש עם הזאב.