זה היה שבוע של זוהמה. ביום שישי שעבר שרת התחבורה מירי רגב איימה אל מול המצלמות על אייל ברקוביץ', שכינה את צמרת מפלגת השלטון "ארגון פשע". ביום רביעי יו"ר הקואליציה ח"כ מיקי זוהר איים בשידור חי על אביחי מנדלבליט, שכינה את שי ניצן בכינוי שאי אפשר לחזור עליו מעל דפי עיתון זה. בין לבין גילו לנו עמית סגל וגיא פלג שהיועץ המשפטי לממשלה חושב שגם המשנה שלו וגם פרקליט המדינה שעבד איתו תפרו אותו, ושהוא חש שפרקליט המדינה מחזיק אותו בגרון, ושיש בפרקליטות שיטה להחזיק בני אדם בגרון. לא פחות ולא יותר.
איני יודע מי צודק ומי טועה, מי רודף ומי נרדף, מי צדיק ומי עבריין. אבל אני יודע שמדינה שבכירי הפוליטיקאים שלה מדברים סיציליאנית היא בסיכון גבוה. מערכת חוק וסדר שבכירי המשפטנים שלה מדברים בלשון הסנדק היא במשבר. לכן הזוהמה של השבוע היא לא רק זוהמה. היא עדות חד־משמעית לכך שמערכות השלטון זוהמו. ישראל מוכת המגפה היא גם מוכת זיהום שהולך ומתפשט במערכת הדם שלנו ומסכן את יכולות התפקוד וההישרדות של הגוף הלאומי.
ההנחה המקובלת במרכז־שמאל ובימין של בנט היא שמקור הזיהום הוא נתניהו. ההנחה המקובלת בימין של נתניהו היא שמקור הזיהום הוא בתשלובת התקשורתית־משפטית. אבל האמת היא שהעניין עמוק הרבה יותר. והוא מתחיל ביום שאחרי מלחמת יום הכיפורים. כאשר הציבור איבד את אמונו בדרג המדיני והפוליטי, ומערכת המשפט נכנסה אל תוך החלל שנוצר והפכה את עצמה למערכת הגמונית. בתחילה היא מוטטה את שלטון המערך (פרשת רבין), ואחר כך סירסה את יכולת ההתבססות של שלטון הליכוד, ואז יירטה את ש"ס (פרשת דרעי) וגוננה על אהוד ברק (פרשת העמותות) ולחצה על אריאל שרון (פרשת האי היווני) והדיחה את אהוד אולמרט (העדות המוקדמת של טלנסקי). עכשיו היא מאיימת להפיל את בנימין נתניהו (1000, 2000, 4000).
האם מערכת המשפט מושחתת? חס וחלילה. האם היא מקדמת מחנה פוליטי מסוים? ממש לא. גם ימין, גם מרכז וגם שמאל חשו על בשרם את נחת זרועה. אבל הבעיה היא שבעוד אוכפי החוק מנסים לשמור על החוק ועל טוהר המידות, הם לא מודעים לכך שהם הופכים בעצמם לכוח הפוליטי האימתני ביותר בישראל. הם לא ערים לכך שהם תורמים לעיוות השיח ולהרעלת הדיון הציבורי. זאת מפני שהנושאים העומדים על סדר היום כבר אינם החינוך, הבריאות, הדיור ועתידם של ילדינו. הנושאים על סדר היום הם מי נתן מה למי. ומי אמר למי מה. במקום שנעסוק ברצינות בגורלנו ובעיצובם הנכון של חיינו המשותפים, אנחנו טובעים בביצה הרעילה של רכילות ירודה בעלת צביון משפטי. ומכיוון שזה המצב, הפוליטיקה הישראלית חדלה להיות פוליטיקה של חזון או אמונה או מקצועיות או ניהול. הפוליטיקה הישראלית הייתה לפוליטיקה של הפללה. מכיוון שאני לא אוהב אותך אני אפתח נגדך בחקירת משטרה. ומכיוון שאתה לא אוהב אותי אתה תגיש נגדי כתב אישום. אני אאיים עליך בכלא ואתה תאיים עליי בכלא וחוזר חלילה. עד בוקה ומבולקה. עד מלחמת אחים.
האם אין שחיתות בישראל? יש. האם לא היו פוליטיקאים שסרחו וצריך להעמיד אותם לדין? היו. אבל תרבות ההפללה הרחיקה לכת. היא הפכה לא מעט זבובים לפילים. היא הפכה לא מעט תהליכי בירור אמת לתהליכי אינקוויזיציה. והיא עצמה הפכה לשיכורת כוח ולרודפת רייטינג ולבעלת שיקולים זרים, וזיהמה את הזירה הציבורית עד היסוד, וגרמה לכך שחלק עצום מהשיח התקשורתי־ציבורי־פוליטי הוא שיח של הקלטות מחדר החקירות והקלטות משיחות טלפון פרטיות והקלטות בפריים טיים והקלטות בכספות.
האירוניה צורבת: דווקא המאבק בשחיתות, שהיה ביסודו מוצדק, הפך את ישראל למדינת־סנדק. לסיציליה. דווקא הניסיון האמיץ והנכון לנקות את האורוות זיהם את האורוות. מצד אחד, המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה משמשים בבלי דעת כזרוע החיסול הארוכה של בעלי אינטרסים מפוקפקים. מצד שני, שומרי הסף חשופים למתקפה פרועה של מי שמבקשים לשלוט במדינה ללא מצרים, וללא איזונים ובלמים.
כך שהשפל שהגענו אליו השבוע צריך לסמן קו אדום תחתון. כך אי אפשר עוד. חייבים למנות פרקליט מדינה חזק, עצמאי, מקצועי וערכי. וחייבים לעשות בדק בית בפרקליטות. חייבים להוקיע את המאיימים והסוחטים בכל המחנות ומכל הסוגים. אבל בראש ובראשונה חייבים להשאיר מאחורינו את תרבות ההפללה. הרוח המקארתיסטית שלה הייתה לרוח רעה ומסוכנת.