צה"ל מנהל היום מערכה בשש זירות. בלבנון המצב מורכב: מצד אחד חיזבאללה מורתע, ומנגד הוא הולך ומתחזק, ואף רוכש נשק מדויק. המדינה הלבנונית מרוסקת לחלוטין, ואין לדעת לאן יוביל אותה הייאוש המוחלט של אזרחיה. אם וכאשר תפרוץ מלחמת לבנון השלישית, היא תהיה אירוע שלא ידענו כמותו מאז מלחמת יום הכיפורים.
בסוריה המצב דינמי: אין צבא סורי שיאיים על ישראל, אבל גם אין סוריה אחת אלא מדינה המפוצלת לסוריה איראנית, סוריה רוסית, סוריה כורדית וסוריה סורית. כדי למנוע את ההתבססות של חזבאללה 2 בגבול הגולן, נדרש צה"ל לנהל מערכה סמויה, מתוחכמת, מתמדת ומתעצמת.
באיראן מתרחשים אירועים דרמטיים. החדשות הטובות הן המרי האזרחי־נשי, שהופך לאיום הפנימי הגדול ביותר שנשקף למשטר האייתוללות אי פעם. החדשות הרעות הן הברית חסרת התקדים של ולדימיר פוטין ועלי חמינאי, שהשלכותיה עלולות להיות מרחיקות לכת. החדשות הרעות מאוד הן שתוכנית הגרעין שועטת קדימה לעבר הקו האדום הבא: העשרת אורניום ל־90 אחוזים. בתימן החות'ים הפכו לכוח לוחם יעיל, המופעל ממרחקים בידי טהרן נגד סעודיה. התוצאה היא שהכטב"מים המופיעים בשמי אוקראינה מוצבים גם במרחק של אלף קילומטר מאילת. בבוקר בהיר הם עלולים להפתיע אותנו.
ברצועת עזה די שקט. מדיניות ההרתעה התקיפה־נדיבה של בנט־גנץ־כוכבי מוכיחה את עצמה. אבל ביהודה ושומרון מסתיים עידן השקט היחסי שלאחר האינתיפאדה השנייה. היום שאחרי אבו־מאזן כבר כאן. המבנה שייצב את השטח מאז 2005 – עליונות מודיעינית, חופש פעולה מבצעי ושיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית – מאבד את אחד משלושת עמודי התווך שלו. "פיגועי הטיקטוק" שאנחנו חווים בחודשים האחרונים הם רק ההתחלה. צה"ל נערך להתמודדות עם עידן חדש ואלים.
לכן אין שקט ואין יציבות. בשש זירות נאלץ הצבא לפעול בו־זמנית כדי לוודא שכוחות וולקניים של כאוס לא יתפרצו ולא יערערו את השלווה והשגשוג שישראל נהנתה מהם זמן רב.
אבל הזירה המדאיגה מכולן היא הזירה השביעית: צה"ל. ליתר דיוק, זו המתקפה הרב־מפלסית של החברה בישראל על צה"ל. תקרית החיילים בחברון הייתה רק קצה הקרחון. גם אופן ההתנהגות משולח הרסן של השר המיועד לביטחון לאומי הוא חלקו הנגלה לעין של הקרחון. מתחתם רובץ הר קרח אימתני שמסכן את ישראל יותר מכל אויביה – התהום הנפערת בין החברה הישראלית ובין הצבא המנסה לגונן עליה.
ב־16 השנים האחרונות נהנתה ישראל מיציבות אסטרטגית יוצאת דופן. מציאות אזורית נוחה, התנהלות ממשלתית נבונה ואופן פעולה נכון של צה"ל אפשרו לכלכלה לשגשג ולחברה האזרחית להתנהג כאילו הולנד זה כאן. כתוצאה מכך, רבים מבני האליטות נסוגו מהיחידות הלוחמות. המלאכה הקשה והאפורה של תחזוק הסכסוך הפלסטיני־ישראלי הוטלה בעיקרה על חניכי הציונות הדתית ועל יוצאי ישראל השנייה. הלכו והתהוו בישראל שני צבאות: הצבא הראשון של חיל האוויר, המודיעין, הסייבר והיחידות המיוחדות; הצבא השני של כוחות היבשה וכוחות השיטור.
בה בשעה הלכו והתהוו בישראל שתי חברות: מדינת תל־אביב רבתי התחילה להתייחס לעניין של שירות צבאי משמעותי, תקציב ביטחוני גדול וארגון ממסדי במדים כאל דינוזאור, ואילו מדינת הפריפריה וההתיישבות התחילה להתייחס אל העניין המייגע של פקודות, הוראות, ריסון, אחריות וטוהר הנשק כאל אנכרוניזם. שתי הזהויות החדשות והמנוגדות שבחרו להן שתי חברות ישראליות שונות לא התיישבו עוד עם הערכים של צה"ל, שהיה לשמורת הטבע האחרונה של הממלכתיות.
כעת כל זה מתפרץ, מפרק ומפורר. אל האנרכיזם המוכר של השמאל האנטי־צבאי מצטרף האנרכיזם החדש של הימין האנטי־ממלכתי. שני הכוחות המופקרים הללו מסתערים בשצף קצף על הצבא היחידי שיש לנו, המקיים את מדינתנו ומגן על חיינו. מתוך עיוורון היסטורי נורא, שיכרון כוח ואובדן עשתונות, ישראלים רבים צרים על צה"ל, מחלישים אותו ומאיימים לקורעו לגזרים.
כך שהמשימה הראשונה שתוטל על ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו, וכן על שר הביטחון המיועד – אולי יהיה זה יואב גלנט – תהיה להציל את צה"ל. הם יצטרכו לעמוד מול השרים האנרכיסטים שמינו ואל מול הזרמים האנרכיסטיים שעודדו, והם יידרשו לבלום את המתקפה שלהם על הפיקוד הבכיר, על הליבה הערכית ועל המשמעת הארגונית של הצבא.
הזירה השביעית היא כרגע הזירה הגורלית. אם מדינת ישראל לא תתחיל להגן על צה"ל – צה"ל לא יהיה מסוגל להגן עוד על מדינת ישראל.