האביב של פראג נמשך שמונה חודשים. הוא התחיל ב־5 בינואר 1968, כשאלכסנדר דובצ'ק היה למנהיג צ'כוסלובקיה, וניסה לחולל בארצו פרסטרויקה. בתוך זמן קצר הוא הפך את המשטר הנוקשה בראשותו לליברלי, אנושי ופתוח. התוצאה הייתה אביב ארוך וקיץ נפלא שבמהלכם נהנו הצ'כים מחירויות שלא ידעו כמותן זה שנות דור. אבל ב־21 באוגוסט 1968 פלש הצבא הסובייטי למדינה המורדת ושוחרת החופש. בתוך שעות אחדות צ'כוסלובקיה התמוטטה, פראג נכבשה ודובצ'ק נאסר. הקיץ הקץ על האביב של פראג.
האביב של קייב נמשך שמונה שנים. ב־22 בפברואר 2014 הודח הרודן הפרו־רוסי ויקטור יָנוּקוֹבִיץ'. התקוממות עממית רחבת היקף גרמה לכך שאוקראינה הייתה לדמוקרטיה שפניה אל המערב.
גם הנשיא הלאומני פטרו פורושנקו (2014־2019) וגם הנשיא הצעיר וולודימיר זלנסקי ניסו לעשות את מה שדובצ'ק ניסה לעשות חצי מאה קודם לכן: לחלץ את ארצם מחיבוק הדוב הרוסי. שניהם הידקו את הקשרים עם האיחוד האירופי, שאפו להשתלב בנאט"ו וסירבו לקבל על עצמם את מלכות הקרמלין.
אבל ב־24 בפברואר 2022 הצבא הרוסי פלש למדינה המורדת ושוחרת החופש. אל מול עיניו המשתאות של עולם המום הוא חדר לאוקראינה מצפון, ממזרח ומדרום בשאיפה להפוך אותה שוב למדינת חסות של מוסקבה. הקיץ הקץ על האביב של קייב.
יש הבדלים רבים בין הדרמה ההיסטורית של ברז'נייב־דובצ'ק ובין זאת של פוטין־זלנסקי. אבל קווי הדמיון בולטים: בשני המקרים רעיון החירות מאיים על האימפריה הרוסית; בשני המקרים הקרמלין מגלה נחישות ברוטלית; בשני המקרים נחשפת חולשתו העמוקה של המערב. הסכנה הנשקפת לכולנו כעת היא שהחורף העגום הזה לא יהיה רק החורף של קייב. הוא יהיה החורף של העולם כולו. סדר עולמי שהיטיב עם האנושות במשך 77 שנים עומד על בלימה.
היה דבר מה מצמרר במראה הכיכר המרכזית של קייב אתמול בבוקר, כשצפירות אזעקה נשמעו בה. הנה עיר אירופית מבוססת ותרבותית ויציבה, הנה השפע והחירות של המאה ה־21, ופתאום, בן רגע, הזמן כמו נסוג שלושים שנים או חמישים שנים או שבעים שנים לאחור. מה שחשבנו שלא יקרה עוד קורה, ולנגד עינינו מראות שהאמנו כי לא נראה: פלישה רוסית לאוקראינה; מלחמה באירופה; הנשיא פוטין מאיים להשמיד את יריביו.
אי אפשר להגזים בחשיבות ההיסטורית של הימים האלה. ברובד אחד עומדות על הפרק ריבונותה וחירותה של אוקראינה. ברובד אחר עומדת למבחן יציבותה של אירופה. ברובד שלישי מותקף הסדר העולמי, ה"פַּאקְס אמריקנה" – אותו מצב של שלום יחסי ושפע יחסי שהדוד סם הצליח לכונן ברוב חלקי העולם, תחילה ב־1945 ואחר כך ב־1991.
בלב הפאקס אמריקנה עומדת התובנה שחל איסור מוחלט על שימוש יזום ותוקפני בכוח קשה צבאי ומלחמתי, כי את העולם מנהל כוח רך, כלכלי, מדיני ומשפטי. לכן המלחמות הגדולות יצאו מן האופנה. לכן בעשורים האחרונים לא ראינו אירועים דמויי מלחמת יום הכיפורים. שישים שנה חלפו מאז משבר קובה, 21 שנים מאז סוף המלחמה בבלקנים. העולם זכה לתקופה חסרת תקדים של שלווה ושגשוג שבמוקד שלה יזמות עסקית, טכנולוגיה מתקדמת ותרבות צריכה. הטנקים של הצבא הרוסי מאתגרים את כל זה כעת. המטוסים החדישים של פוטין תוקפים את רוח הזמן, את ערכיו ואת הסדר הגלובלי שלו.
כשסדאם חוסיין עשה פעולה דומה וכבש את כוויית ב־1990, תגובת המערב הייתה נחרצת. הנשיא ג'ורג' בוש האב הבין שהרודן העיראקי לא תקף רק נסיכות במפרץ אלא את הסדר העולמי ואת המערכת הכלכלית העולמית. לכן הוא בנה קואליציה רחבה וגייס צבא מתוחכם והכה במורֵד שלא הבין את כללי המשחק של העולם החדש. אבל ג'ו ביידן איננו ג'ורג' בוש האב. אמריקה 2022 איננה אמריקה 1990. ולדימיר פוטין אינו סדאם חוסיין: הוא מתוחכם יותר, חזק יותר ומצויד בארסנל גרעיני. לכן המצב המתהווה לנגד עינינו מסוכן ונפיץ. מרגע שרוסיה עלתה מחדש על הנתיב הצארי, קשה מאוד לעצור אותה. גם אם יתברר ליושב בקרמלין שהוא עשה מקח טעות ושקייב אינה פראג – הוא עלול לבחור בבחירת שמשון. לא רק ניצחון רוסי עלול לסכן את שלום העולם, אלא גם מפלה רוסית.