ההפתעה היא אסטרטגית. כמעט שבע שנים לא היה כאן גל טרור. כמעט 17 שנים חלפו מאז שהסתיימה מתקפת הפיגועים הגדולה שטלטלה את ישראל. העשור השקט ביותר שידענו מאז הקמת המדינה גרם לכולנו לחיות בשאננות. שכחנו שאנחנו חיים על מורדותיו של הר געש. התמכרנו לשקט מסמא העיניים. הימין הניח (בשוגג) שאין פלסטינים. השמאל הניח (בשוגג) שכבר אין מי שמבקש את נפשנו. המרכז מכר לנו סיפור מתוק והזוי של הכול סבבה. עד שפתאום רוצח מתועב רצח בבאר־שבע. ועד שקנאים מטורפים הכו בחדרה. ועד שצעיר מג'נין היישיר את מבטו ואת קנה הרובה שלו אל קורבנות שנאה בבני־ברק.
ברגע הראשון היה נדמה שחזרנו לימי אוסלו. ועידת שלום בפריים אחד ודם ברחובות בפריים אחר. מזרח תיכון חדש מזה והרג של חפים מפשע מזה. ברגע השני היה נדמה שחזרנו לימיה המחרידים של האינתיפאדה השנייה. פיגוע אחר פיגוע אחר פיגוע. בתוך שבוע אחד, 11 נרצחים בערי ישראל. ובלילות של אימה ופלצות נדמה שעידן השקט היה כלא היה. היציבות שבה והתערערה. את שגרת החיים הישראלית, שאין יפה ממנה, קוטע שוב באבחת טרור נחשול חדש של אלימות.
אבל השבוע לא היה שבוע של אוסלו בגרסת המאה ה־21. המתכנסים בשדה־בוקר היו מפוכחים ומציאותיים הרבה יותר מאלה שהתכנסו על מדשאת הבית הלבן ב־1993. והשבוע לא היה שבוע של אינתיפאדה שלישית. ברמאללה לא יושב ערפאת אלא אבו־מאזן וביהודה ושומרון אין תשתית מבוססת של טרור הדומה לזאת של שנת 2000. לכן אין זה סביר שאנחנו עומדים לחוות כאן את שחווינו לפני עשרים שנה. אבל השבוע היה שבוע כואב של קריאת השכמה. הוא בא להזכיר לנו היכן אנחנו חיים. והוא בא לומר לנו שהסכסוך שאנחנו יושבים עליו הוא בלתי פתיר. הוא הביא אל מסכי הטלוויזיה שלנו ואל חדרי השפע שלנו את המציאות הטרגית שאנחנו לכודים בה.
חברות וחברים, שכנינו הפלסטינים לא הולכים לשום מקום. התבוננו במה שקורה לצבא הרוסי באוקראינה. לִמדו מטעותו הקולוסלית של ולדימיר פוטין. והָבינו: במאה ה־21 לא תהיה תש"ח שנייה. לא יהיה טרנספר מרצון ולא יהיה טרנספר בכוח. שישה ורבע מיליון הלא יהודים שחולקים עימנו את הארץ יישארו בארץ. ואם נמשיך להיות עיוורים ואם נמשיך להיות אווילים – הם גם יירשו את הארץ. כאשר אנחנו מתעלמים מנוכחותם כאן ומתעלמים מקיומם כאן אנחנו לא מעלימים אותם. אנחנו מוליכים שולל רק את עצמנו.
חברות וחברים, שכנינו הפלסטינים לא עומדים להכיר בנו והם לא עומדים לקבל אותנו והם לא יעשו איתנו שלום. המאבק בין התנועה הלאומית היהודית לתנועה הלאומית הפלסטינית הוא מאבק קיומי. איננו מתווכחים על ההתנחלויות. איננו מתקוטטים על חבל ארץ זה או אחר. המלחמה אינה על 1967 אלא על 1948 ועל 1917. הסירוב המתמשך להכיר בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי בארץ ישראל הופך את הסכסוך הישראלי־פלסטיני לחשוך מרפא.
כשמפנימים את שתי התובנות האלה מגיעים למסקנה ברורה: למרות הצלחתה המזהירה, ישראל עדיין חיה בטרגדיה. הטרור לא יעבור מהעולם. השנאה לא תתאדה. האלימות תפשוט צורה והאלימות תלבש צורה – אבל האלימות לא תניח לנו. לא תהיה כאן שווייץ ולא סקנדינביה. לא יהיה כאן שקט ולא תהיה שלווה. חזון הנביאים לא יתממש בארץ הנביאים בימינו אלה.
על גל הטרור הנוכחי נתגבר. עברנו את פיגועי אוסלו ועברנו את פיגועי האינתיפדה השנייה – ונעבור גם את מה שעלול להתרחש כאן ברמדאן החם של 2022. אבל את בעיות היסוד שנחשפו במהלך מבצע שומר החומות ונחשפו השבוע אי אפשר לטאטא שוב מתחת לשטיח: בעיית המשילות, בעיית הנשק בחברה הערבית, ההסתה הקיצונית. לכן, גם אחרי שננצח את הטרוריסטים ואחרי שהשקט יחזור והחיים ישובו למסלולם, אסור לנו לשכוח: זה לא ייגמר. זה לא ייגמר. עלינו לבנות את מערכות חיינו מתוך הידיעה הכואבת שגם בנינו וגם נכדינו יחיו על חרבם.