אנו חווים תהליך הרסני של התבקעות מדינתית שנובעת מהשתלטות רגשות בגידה הדדית
המזעזע ביותר היה איור ש"הצל" הפיץ ביום שלישי. נראים בו שני נערים המחבקים זה את זה: האחד בהיר ואדום שיער בחולצה תכולה (רמז לחיל האוויר?) והאחר שחום ושחור שיער במדי צבא ירוקים. ובשעה שהוא מחבק אותו, הבָּהיר מכוון סכין אל גבו של השחום. על הזרוע האוחזת את הסכין, שהלהב החד שלה מטיל אימה, נכתב באדום: סרבנות. משמע: גיס חמישי. אויב פנימי. אליטה לבנה התוקעת סכין בגבו של העם ובגבה של האומה. המסר שהיה פופולרי כל כך במרכז אירופה אחרי מלחמת העולם הראשונה והוביל אל מלחמת העולם השנייה. ואל השואה.
אבל לצל הייתה תחרות קשה בשבועות האחרונים. היועץ הפוליטי של שר בכיר התגלה כמי שמבין מדוע היטלר יימח שמו וזכרו שחט שישה מיליון אשכנזים. שרה רבת השפעה השוותה את ראשי מערכת הבטחון לכוח וגנר. שרה אחרת אמרה לשרה שלישית בישיבת הממשלה "תקפצי יא מפגרת". שר רביעי טען שנגיד בנק ישראל הוא פרא אדם המלכלך את מדינת ישראל וצריך לגלגל אותו מכל המדרגות. בזמן שהימין חגג וצהל, גם השמאל לא טמן את ידו בצלחת. ראש הממשלה לשעבר קרא למרי אזרחי ולאי ציות אזרחי. שר הביטחון לשעבר דיבר על החובה לא לציית לחוק. סגן הרמטכ"ל לשעבר הציע להיערך למרי רחב היקף ולביצוע מעשים בלתי חוקיים. סגן רמטכ"ל אחר אמר שמרי אזרחי נראה לו כיוון מעניין ונכון.
ברור, יש הבדלים בין ההתבטאויות. יש פער בין הסתה דר־שטירמרית ובין אמירות רדיקליות ובין התבטאויות גסות רוח. אבל כל התופעות המילוליות הללו הן חלק מתהליך אחד: התפרקות. פירוק עקבי ושיטתי של החישוקים האוחזים את החברה הישראלית.
אלה לא מילים בלבד. ב־11 ביוני מפגינים בתל־אביב ירקו על השר ישראל כץ. ב־19 ביוני אלפי דרוזים השתוללו בגליל ובגולן, הבעירו צמיגים, ניקבו צמיגים ותקפו תחנת משטרה. ב־20 ביוני חיילים דרוזים ובדואים הביעו הזדהות עם ג'נין ועם פלסטין ואיחלו למדינת ישראל שתלך לעזאזל. ב־21 ביוני כמאתיים פורעים יהודים הציתו בתים ומכוניות בכפר תורמוס־עיא. ב־24 ביוני עשרות פורעים יהודים עשו שמות בכפר אום־ספא. ב־26 ביוני גורש מח"ט בנימין מניחום אבלים ביד בנימין בקריאות "רוצח". ב־27 ביוני הפגנה מול ביתו של השר יריב לוין גלשה לאלימות. זקנו של מתיישב יהודי נתלש בעטרות. חזרו האיומים בסרבנות.
ושוב: יש הבדלים בין המעשים. יש פער בין מעשים הקרובים לפוגרום ובין פריקת עול הנובעת משלהוב יצרים. אבל כל התופעות האלימות הללו הן חלק מתהליך אחד: התפרקות. פירוק עקבי ושיטתי של החישוקים האוחזים את החברה הישראלית ושל עמודי התווך של התרבות הישראלית.
איור הסכין בגב של "הצל" לא רק מחריד אלא גם חשוב. הוא קולט ומבטא את התחושה העמוקה ביותר העומדת ביסודן של כל תופעות ההתפרקות. התחושה הזאת היא תחושת בגידה. בשנה הנוראה הזאת אנחנו מפרקים את עצמנו לדעת מפני שישראל היהודית חשה שישראל הדמוקרטית בוגדת בה וישראל הדמוקרטית חשה שישראל היהודית היא הבוגדת.
מה שאנחנו חווים היום הוא לא רק התגוששות פוליטית ומאבק רעיוני ועימות זהותי. אנחנו חווים תהליך הרסני של התבקעות מדינתית שנובעת מהשתלטות רגשות בגידה הדדית. עבור השמאל הרפורמה המשפטית היא מהפכה משטרית המחריבה את ערכיו ובוגדת בישראל שלו. עבור הימין משפט נתניהו הוא פוטש המדיר אותו ומדכא אותו ובוגד בישראל שלו. ומכיוון שכל צד מרגיש נבגד – הוא גם מרגיש שיש לו זכות להשתמש בכל ארסנל הנשק העומד לרשותו. מכיוון שכל צד מרגיש נבגד – הוא מרגיש שדינו של הבוגד הוא השמדה פוליטית.
אם טרם עשיתם זאת, אני מציע לכם להציץ בפייסבוק או בטוויטר או באינסטגרם של "הצל". הביטו היטב בנער־חייל השחום. הביטו היטב בנער הבהיר המחבק אותו. והביטו היטב בלהב הסכין שהמחבק עומד לתקוע בגבו של המחובק. אין מחריד מהאיור הזה. אין חשוב מהאיור הזה. ישראל, קיץ 2023.