מנחם בגין היה ראש ממשלה גדול. כשחתם על הסכם השלום עם מצרים הוא חסך דמים רבים, העצים את ישראל ואפשר לה לשגשג ולפרוח. כשהשמיד את הכור הגרעיני בעיראק הוא הדף איום קיומי ברור והעניק למדינה היהודית עשורים ארוכים של עליונות אסטרטגית ויציבות אסטרטגית. כשהעניק ליהדות המזרח מקום בפוליטיקה, בשלטון ובזהות הלאומית, הוא עשה צדק (מאוחר) עם מחצית הישראלים ושחרר אותם מדיכוי. אבל מנחם בגין עשה טעות היסטורית שאנחנו משלמים עליה מחיר יקר כבר 44 שנים: הוא שילב את הקהילה החרדית בחיים הישראלים באופן מעוות.
עד למהפך 1977 החרדים חיו במעין שמורה עצמאית בשולי ישראל. היה נכון להוציא אותם מהשמורה ולהפוך אותם לחלק בלתי נפרד מהחברה ומהמדינה. אבל בגין היה זקוק לאגודת ישראל כדי לממש את המהפך ולהקים ממשלה (צרה), ולכן המהלך הנכון שהוביל מול הציבור החרדי נעשה באופן שגוי. מצד אחד החרדים קיבלו נתח מהעוגה השלטונית והתקציבית, אבל מצד שני הם לא נדרשו לתרום לאפייתה של העוגה הכלכלית המשותפת. מצד אחד הם קיבלו זכויות וסמכויות, אבל מצד שני הם לא נדרשו למלא חובות ולשאת באחריות. העסקה איתם לא הייתה עסקה הוגנת בין שני בוגרים. זאת הייתה עסקת שוחד בין הורה מופקר לילד מפונק, שמקבל את הסוכריות והתופינים והמתנות של מסיבת בר־המצווה בלי שהוא נדרש לשאת בעול המצוות.
תוצאתה של העסקה הקלוקלת ידועה. מספר תלמידי הישיבות החרדים עלה מ־8,200 בשנת 1976 ל־140 אלף ב־2021. שיעור הגברים החרדים העובדים צלל ברבע המאה שאחרי המהפך והגיע בשפל לכ־40 אחוזים. הצירוף של פטור גורף והמוני משירות צבאי עם עידוד פעיל של אבטלה מבחירה, הפך את הקהילה החרדית בישראל לגוף חברתי בלתי יצרני שאינו מסוגל לכלכל את עצמו. הגוף ההולך וגדל הזה נסמך על שולחנה של מדינה שהוא לא מסייע להגנה על קיומה ולא תורם לבניית החוסן שלה. הציוני הדגול בגין יצר בלב ישראל מציאות בלתי ציונית בעליל, שבה פלח ניכר באוכלוסייה נתמך ולא תומך, מתוגמל ולא מתפרנס, ונהנה משירותי המדינה בלי לשרת אותה.
טעותו ההיסטורית של בגין חייבת לעמוד היום לנגד עיניהם של נפתלי בנט ויאיר לפיד.
מה שבנט ולפיד עושים מול המגזר הערבי נכון מאין כמותו: הם מכניסים אותו פנימה. הם מעניקים לו מקום ליד שולחן השררה, נותנים לו קול בלשכות הכוח ומשלבים אותו במערכות המדינה. בה בשעה, באמצעות הזרמה של מיליארדי שקלים, הם מנסים לתקן עוול בן 74 שנים, לצמצם פערים, לבטל אפליה ולהעניק לאזרחי ישראל הערבים את הזכויות שהם זכאים להן. בכך הם מובילים מהלך חיוני שתכליתו מתן שוויון אמיתי לערביי ישראל ושילובם המלא בחיים הישראלים.
אבל הבעיה הגדולה של ראש הממשלה המכהן וראש הממשלה החלופי היא פוליטית. בדיוק כפי שבגין היה תלוי בחבר הכנסת אברהם שפירא ובאגודת ישראל כדי לקיים את ממשלת ה־61 שלו, בנט ולפיד תלויים במנסור עבאס וברע"ם כדי לקיים את ממשלת ה־61 שלהם. מכיוון שכך, את ההידברות החיונית עם נציגי הציבור הערבי הם מנהלים, כמו בגין, מעמדת חולשה. הם לא מטפלים בסוגיה הרגישה והקריטית כמנהיגים לאומיים בעלי תפיסה כוללת וארוכת טווח, אלא כמנהיגים פוליטיים החייבים להבטיח את שרידותה של הקואליציה השברירית שלהם בטווח הקצר.
התוצאה ידועה: עסקה מעוותת שבה מצד אחד יש (בצדק) זכויות וסמכויות ותקציבים, אבל מצד שני אין מילוי חובות ונשיאה באחריות. במשרדי הממשלה עומדת להתרחש מהפכה מבורכת שתביא לכך שאזרחי ישראל הערבים יקבלו את שנשלל מהם מאז 1948, אך הם עצמם לא נדרשים לתרום למדינה או לשנות את התייחסותם אליה. המחיר של העסקה הבעייתית עלול להיות גבוה. בעיית המשילות בנגב תחריף. הבנייה הבלתי חוקית תצא משליטה. יתעצם התהליך של הקמת אוטונומיות ערביות בדלניות בתוך תחומי מדינת ישראל.
ראשי הממשלה הנוכחית חייבים להבין שבנושאים רגישים כל כך לא עושים פוליטיקה. עליהם לנצל את אישיותו הייחודית וגישתו החיובית של מנסור עבאס כדי לעצב יחד איתו ניו־דיל כולל בעניין ערביי ישראל. אסור לשכוח: עם ההשלכות של הטעות הקשה של מנחם בגין אנחנו מתקשים להתמודד עד היום. השלכותיה של טעות דומה של בנט־לפיד עלולות להתגלות בעתיד כחמורות הרבה יותר.