היציאה האפשרית של ביידן מהבית הלבן היא סיבה לצער ולדאגה

מדינת ישראל חבה חוב ענק לשלושה נשיאים אמריקניים: הארי טרומן, לינדון ג'ונסון וג'ו ביידן. הנשיא ה־33 הכיר במדינה היהודית 11 דקות אחרי הקמתה במאי 1948. הנשיא ה־36 כרת ברית אסטרטגית עם ישראל ביוני 1964. הנשיא ה־46 התייצב לצידה בשעתה הקשה ביותר, באוקטובר 2023.

נכון, היו גם נשיאים אחרים שהרימו תרומה ניכרת לישראל. בכהונתו של ריצ'רד ניקסון הסיוע הצבאי האמריקני הפך לרב־היקף וייחודי. בכהונתו של ביל קלינטון שיתוף הפעולה בין המדינות התעצם. בכהונתו של ג'ורג' בוש הבן היחסים בין וושינגטון לירושלים הפכו לאינטימיים. ג'ימי קרטר העניק לנו את הסכם השלום עם מצרים, ודונלד טראמפ העניק לנו את הסכמי אברהם ואת השגרירות בירושלים. גם חמישה נשיאים נוספים עמדו על פי רוב לצידנו, אבל מי שביססו את הברית בין מעצמת־העל הדמוקרטית למדינת הסְפַר הדמוקרטית היו שלושה נשיאים דמוקרטים. מי שנקטו צעדים מהפכניים ומכוננים כדי להבטיח את קיומנו כאן היו טרומן, ג'ונסון וביידן.

עובדה זאת אינה מקרית. האמריקנים הראשונים שתמכו במפעל הציוני היו דמוקרטים שהתנגדו לאנטישמיות הלבנה, הוקירו את העם היהודי וחשבו שהוא זכאי למקום תחת השמש. בסיס התמיכה ההיסטורי של ישראל בצפון אמריקה היה תנועת העבודה האמריקנית, שהתייחסה לתנועת העבודה הציונית כאל אחותה הצעירה. לכן רבים ממנהיגי העבר הדמוקרטים של ארה"ב ינקו אהבת ישראל עם חלב אמם. ההזדהות שלהם עם ישראל של אקסודוס הייתה רגשית, אמיתית ועמוקה.

ביידן הוא האחרון בשרשרת. הנשיא הקשיש הוא דינוזאור של מסורת פוליטית שעברה מן העולם. כשתנועת העבודה האמריקנית דועכת ותנועת העבודה הציונית לא קיימת, כשהשמאל העולמי פונה נגד המדינה היהודית – אוהב ישראל הקתולי מדלוור הוא שריד של עולם שאיננו קיים עוד. אין זה מקרי שהאמירה החביבה עליו היא שאינך חייב להיות יהודי כדי להיות ציוני. אין זה מקרי שהוא מספר ללא הרף על המפגש המטלטל שלו עם גולדה מאיר ערב מלחמת יום הכיפורים. את האתוס הדמוקרטי הפרו־ישראלי שהנחה את טרומן וג'ונסון במאה ה־20 הביא ביידן אל המאה ה־21.

רגע השיא הגיע ב־10 באוקטובר. כדאי לזכור היכן היינו שלושה יום אחרי השבת השחורה: צה"ל קרס בפני מתקפת הטרור של חמאס, ובנגב המערבי התרחש פוגרום. חיזבאללה תקף מצפון ואיראן איימה ממזרח, והיינו כפסע ממלחמה אזורית רב־זירתית שישראל לא הייתה מסוגלת לעמוד בה. וברגע הצ'רצ'ליאני הזה לישראל לא היה וינסטון צ'רצ'יל. גם ממשלת ישראל וגם הפיקוד הבכיר היו בהלם. מערכות המדינה ומערכות הביטחון לא תפקדו. ואז, בשעה האפלה בתולדות הציונות, קם הנשיא האמריקני, ואמר: Don't. כדי לגבות את ה"לא" שלח ביידן הנה שתי נושאות מטוסים ואת כל התחמושת שישראל לא ידעה להכין לשעת פקודה. ג'ו ביידן מנע שואה.

בחודשים האחרונים הדברים נראו אחרת. החיכוך המתמיד בין ירושלים לוושינגטון גבה משני הצדדים מחירים גבוהים. ממשלת נתניהו עשתה טעויות מסוג אחד, ממשל ביידן עשה טעויות מסוג אחר. שתי המדינות לא הצליחו לגבש אסטרטגיה משותפת וממוקדת שתביא את הניצחון המיוחל והחיוני. אבל רק עם כפוי טובה ישכח את הרגע שבו מנהיג העולם החופשי התייצב מאחוריו באופן חד־משמעי כל כך. רק מדינה שאיבדה את דרכה תתעלם מן העובדה שנשיא של מעצמה זרה הציל את קיומה. ביום גורלי אחד ג'ו ביידן עשה בשביל ישראל את שרבים מהמנהיגים הישראלים המכהנים לא עשו מעולם.

כך שבשביל המדינה היהודית והעם היהודי היציאה האפשרית של ביידן מהבית הלבן היא סיבה לצער ולדאגה. יכול להיות שכהונה שנייה של דונלד טראמפ תהיה טובה לנו, יכול להיות שלא. אולי יקום יורש דמוקרטי ראוי או יורשת דמוקרטית ראויה שידעו לנהל את ענייני העולם. אולי גם לא.

אבל לא יהיה בעתיד הנראה לעין נשיא אמריקני שליבו איתנו כפי שליבו של ביידן היה איתנו. לא יהיו אינטימיות רגשית, הזדהות עם הגורל היהודי והערצה למפעל הציוני. הפרק ההיסטורי שהתחיל כשהארי טרומן הכיר במדינת ישראל כנראה עומד להסתיים. יורד המסך על סיפור האהבה הישן והטוב בין אמריקה הדמוקרטית לישראל הדמוקרטית.